למשמע דבריו של מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מופיע מוטיב החוזר ונשנה בפיהם של מפקדי ארגון הטרור: המוג'אהדין של חמאס תאבי מוות יותר משאנו היהודים תאבי חיים. האומנם?
בשם סיסמה זו שלח חמאס רבים מבני העם הפלשתיני אל מותם כמתאבדים כדי להרוג מספר רב ככל האפשר של אזרחים יהודים בהבטיחם לתאבי המוות הפלשתינים רפי השכל ולסורחות המוסר שבבנותיהם הבטחות לגן עדן יצרי של מיניות ויין כחלופה עדיפה לדיכאונם או לחרפתם.
אלא שמצג תאוות המוות אינו עומד במבחן המציאות. לו היו מנהיגי חמאס כה תאבי מוות כפי שהם מציגים את עצמם, חזקה עליהם שהיו מתייצבים בראש שורות לוחמיהם ולא מוצאים מקלט בעומקי הבונקרים כשהם משתמשים כמגן אנושי בחגורה צפופה של אזרחים פלשתינים, תאבי חיים דווקא, שחלקם אינם יכולים להימלט ונאלצים לשמש שכבת מגן אנושית להנהגה הנפשעת חרף אזהרות צה"ל.
מסתבר כי סיסמאות לחוד ומעשים לחוד, וכי תכליתה של אמירה זו היא להפחיד את הישראלים מפני שיגעון תאוות המוות חסר הרציונליות האורב בפתח, המורכב מרוצחים המתנהגים שלא לפי הנורמות האנושיות המקובלות המציבות את ערך החיים בראש סולם העדיפויות הערכי של האדם.
מבט אל המסורת האיסלאמית שגובשה בימי השליח מוחמד מגלה כי מוחמד לא יצא לקרב אלא אם כן היה משוכנע כי ינצח בו. הוא עשה את כל ההכנות המודיעיניות והאופרטיביות כדי לוודא כי ניצחונו יהיה בטוח.
ברירת המוות בקרב היתה ברירת המחדל של האיסלאם המתעורר. השליח בכה על לוחמי הג'יהאד והצטער על לכתם. משימת הצבא האיסלאמי היתה אז להילחם, לכבוש, לשלול שלל ולחלקו ולאסלם את הנכבשים או להרגם. צבא זה לא יצא לקרב על מנת למות בו. רק למי שאיתרע מזלו ומת ובכך נמנעו ממנו הנאות השלל והנשים שנישבו הובטחו מנעמי גן העדן.
