אמא שלי שומרת כשרות אדוקה. כך נהגה תמיד. היא זו שחינכה אותי להבין את חשיבות החיבור של יהדות וציונות. אבל באופן אולי מפתיע, היא גם שלחה אותי ללמוד בצעירותי בבתי ספר זרים: תחילה לימודים יסודיים בבית ספר קתולי ביפו, ובהמשך לימודים בתיכון הסקוטי הפרוטסטנטי הסמוך.
משפחתה המסורתית כמובן הרימה גבה, אבל אמי הסבירה כי בארץ שלנו יש גם אזרחים לא יהודים. מאחר שעם שכנינו יהיה קצת קשה להסתדר בעתיד, הסבירה, חייבים לחיות בשלום עם אלו שכאן, לידנו. לדו־קיום היא הטיפה בחינוך ולא בהפגנות. ובאותה נשימה, מסכן היה מי שהעז בנוכחותה לבקר את צה"ל במלחמת לבנון אי אז ב־1982.
אפרופו צה"ל - בכל פעם שהיה עימות בינינו לבין שכנינו - לא נעים היה להגיע לבית הספר. סמי וריימונד וחסן ועלי, חבריי, היו מתווכחים איתי, לעיתים בקולי קולות. אני אפילו זוכר כיצד המורה למתמטיקה, מוסלמי ערבי מיפו, זימן אותנו והסביר שכאן לומדים לבגרות ולא מנהלים מלחמות.
אבל גם בלי ההערה מהמורה - מי מאיתנו בכלל חשב להילחם? היינו חברים שלא הסכימו ולא ראינו בזאת דבר חריג. הם היו ועדיין מוסלמים ערבים ואילו אני יהודי ישראלי שאהב ואוהב מאוד את ארצו. הכרנו בזכותנו שלא להסכים אבל תמיד היה בינינו המון כבוד הדדי. יחד המתנו לצלצול הגואל לקנות פיתה עם שומשום במאפיית אבולעפיה, שפינק אותנו תמיד (ואותי, היהודי, במיוחד).
נזכרתי באותן "תמונות יפואיות" של צעירותי כאשר נתקלתי אתמול בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה עבור "גלובס", ובו כותרת גדולה הקובעת כי "67 אחוז מהצרכנים היהודים בישראל מצהירים כי יחרימו חנויות של ערבים". קדמה לכך הקריאה של ליברמן לאחרונה להחרים עסקים ערביים ששובתים במחאה על המבצע בעזה. וקיים במקביל גם זעם כלפי אזרחים ערבים - ויהודים - המפגינים שמחה ברשת על כל פגיעה בחייל ישראלי. זו אכן תופעה מתועבת וגם אני לא אוהב ביקורת על החיילים ועל הטייסים הנפלאים שלנו, וגם בי עוברת בחילה כשאני שומע את ח"כ זועבי, שמבחינתי היא לא יותר מבוגדת שלא משרתת כח"כית את ערביי ארצה.
אבל צריך לדעת היכן עובר הגבול בין בוגדים לבין ערבים ישראלים שנמצאים בסיטואציה לא פשוטה, גם אם איני מסכים עם ידידי העיתונאי זוהיר בהלול, שהצהיר לאחרונה כי בלתי אפשרי להיות ערבי בישראל. האמת היא שהוא ואני בני מזל שהשם (או אללה) בחר בנו לחיות כאן. כי ההגינות מחייבת אותו להודות שקשה יותר להיות היום ערבי בסוריה, בעיראק ובלבנון. כן, וגם בעזה, תחת משטר חמאס.
מיפו אף פעם לא התנתקתי. בימים האחרונים אני מתארח רבות ברשת זרה היושבת ביפו. אני רואה את חבריי, שחלקם הפכו לסוחרים, יושבים בבתי עסק יתומים מלקוחות. הבטחתי להם שהדברים יחזרו למסלולם אחרי המלחמה. מדוע? כי אין ברירה. וכי לא הם צריכים לשלם את מחיר פשעי המלחמה של חמאס. אני עוצר בכל בוקר באבולעפיה - שתמיד סוגר את המאפייה בפסח מתוך כבוד ליהודים, להבדיל מכמה בתי קפה יאפים ידועים שיישארו בשבוע הבא פתוחים בערב תשעה באב.
נחזור לרגע לאמא. השבוע אכלתי איתה אצל ידידי מוסא במסעדת "קרוואן" באבו גוש - כפר שנאמנותו למדינה אינה מוטלת בספק. אמא שלי חרגה ממנהגה ואכלה במסעדה ללא תעודת כשרות, כי בימים שכאלה, הסבירה לי, צריך להעריץ את צה"ל, להמשיך להכות באויב, להתעמת עם התקשורת הזרה ולהסביר את עמדת ישראל. ואולם לא פחות חשוב לזכור כי המלחמה הזאת תסתיים, ואנחנו לא נלך לשום מקום אחר. אויבים, הוסיפה, יש לנו מספיק גם ככה, אז בואו נסתדר עם מי שחי איתנו כאן ואוחז באותו דרכון. וכן, כמו ב־1982, גם הפעם מי שביקר בטלוויזיה את צה"ל ואת המלחמה המוצדקת חטף ממנה ביקורת.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
