גיבורים, כמו פעם

גם אנחנו נכנסנו אל תוך מנהרה. לא מנהרת טרור חלילה, אלא מנהרת הזמן. היא השיבה אותנו בקיץ 2014 לקיץ של 1967: קונצנזוס שרר אז בעורף, מאוד דומה לזה שהכרנו עכשיו. בחזית חיילינו נלחמו בעוז כדי לשמור על הבית ולחזור עם קיטבג ובו ניצחון. הקיטבג אמנם נעלם בינתיים, אבל הרצון של החייל לנצח, בדיוק כמו אז, נשאר.

גם אם רצינו להישאר קצת יותר עם דור 67' ולהתפעם עוד קצת מיותר מ־700 הגיבורים שלא שבו הביתה, אנחנו נאלצים לחזור לימינו ולמלחמה שלנו כאן ועכשיו. ואנחנו גאים בחיילים שלנו, שהתגלו כגיבורים לא פחות מאלה של אז.

אמנם האויב השתנה בינתיים, וגם המלחמה היא לא בדיוק אותו דבר. "המלחמות של אחרים" הגיעו גם אלינו, כשעזה ומנהרותיה הפכו לסוג של וייטנאם. וייטנאם אמרנו, רק בהבדל אחד גדול שהגביר את המוטיבציה של כוחותינו - מווייטנאם לא שיגרו טילים על אמריקה, להבדיל מעזה. לא פלא שהצבא של היום מרגיש כי הוא נלחם על הבית. לא פלא שהחיילים רוצים ניצחון.

האירוניה היא שב־1967 מול צבאות סוריה, מצרים וירדן, וסיוע של לוחמים מעיראק, מלוב, מאלג'יריה וממרוקו, היה אפשר להגיע להכרעה ברורה ומוחצת. קשה יותר לעשות זאת היום מול 18 אלף לוחמי גרילה המסתתרים מאחורי אזרחים וילדים או במעמקי המנהרות.

ובכל זאת האתגר לא הלחיץ את כוחותינו, שחשים כי "משימה בלתי אפשרית" אינה קיימת כאן. רק דבר אחד הם ביקשו מאיתנו: תנו לנו לעשות את העבודה!

אלא שהעולם השתנה בינתיים, וגם הוא הפך למכשול. החייל המוסרי ביותר בעולם, זה של צה"ל, קיבל דימוי של ברברי, בעוד הברברי הפך בתקשורת הזרה לסוג של לוחם חירות נאור. לצה"ל מגיע אויב קצת יותר מכובד.

מה כבר מבקש הלוחם של ימינו, אם לא להתכבד אף הוא בתהילת אחיו הבכור. הלוחם של 1967 הרחיב את גבולות הארץ. זה של 2014 לא מבקש להרחיב את הארץ, אלא לדאוג שתושבי יד מרדכי ונחל עוז יוכלו להמשיך להתגורר בדרום. אין זו מלחמה על הבית אלא מלחמה על הארץ.

אומרים שאוטוטו זה נגמר. מה יספר החייל של 2014 לנכדו? הוא יספר על ניצחון, ואולי גם שמישהו לא הוגן באמריקה ביקש להכתיב את כללי המשחק.

היו זמנים בישראל, והם חזרו אלינו בגדול. כבר לא צריך להיכנס למנהרה. היו גם זמנים באמריקה, נאחל להם ולעצמנו שגם הם יחזרו פעם.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו