דרישתו של ברק אובאמה מרה"מ נתניהו להסכים להפסקת אש מיידית, וללא תנאי, לא היתה המקרה הראשון שבו הטיל נשיא אמריקני את מלוא כובד משקלו על ישראל כדי שתנצור את האש ותביא לסיומה של הלוחמה במרחב הישראלי־ערבי. ב־1958 הפעיל הנשיא אייזנהאואר לחצים בוטים (שכללו את השעיית הסיוע הכלכלי) על רה"מ דוד בן־גוריון בעקבות מבצע קדש כדי שייסוג מייד מחצי האי סיני. גם הנשיא רייגן לא הסתיר את תסכולו ואת כעסו לנוכח הרחבת המלחמה בלבנון ביולי 1982, וממשלו נקט סידרה של צעדי ענישה ספציפיים, גם אם מוגבלים, כלפי ממשלתו של מנחם בגין.
ואולם בניגוד לאירועים אלה, שבהם היתה ההתנהלות האמריקנית מעוגנת בהיגיון אסטרטגי כלשהו, עומדת "המדיניות" האמריקנית הנוכחית בסתירה מוחלטת לאינטרס הלאומי של ארה"ב, כפי שהוגדר במפורש על ידי אובאמה בראשית דרכו. שכן, מעבר לשימור מערכת "היחסים המיוחדים" עם ישראל, חרת הנשיא על דגלו את השאיפה לכונן שותפות מדינית וביטחונית עם המחנה הסוני המתון בעולם הערבי, שבראשו מצרים וסעודיה, וזאת כדי למנוע ואקום אזורי מסוכן לאחר השלמת הנסיגה האמריקנית מעיראק. והנה, בניגוד קוטבי למסכת זו של יעדים, שהיתה אמורה להגן על המזרח התיכון מפני כוחות רדיקליים, לפנינו דפוס פעולה המעניק בפועל גיבוי ותמיכה לנציגותו המובהקת של האיסלאם הקיצוני - חמאס.
שיאו של דפוס זה בא לידי ביטוי בשיחת הטלפון שלשום בין אובאמה לנתניהו, אך קדמו לה מהלכיו התמוהים של מזכיר המדינה ג'ון קרי. ואכן, דווקא כשמסתמנת שעת כושר להחיות את חזון ברית ההגנה האזורית בין מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ (למעט קטאר), המאוחדות בהתנגדותן הנמרצת לחמאס ולמעלליו, אנו עדים לקו אמריקני המבוסס על התנכרות מוחלטת לציר זה (ובייחוד לנדבך המצרי שבו). מדובר בשבירה של אופן חשיבה ופעולה מושרש של הדיפלומטיה האמריקנית באזור, שאי אפשר להסבירה בשיקולים של ריאליזם מדיני. ככל הנראה, חברו כאן זה לזה טינה מתמשכת כלפי הנשיא א־סיסי, שהממשל טרם מוכן למחול לו על שעלה לשלטון שלא בדרכים דמוקרטיות טהורות, תסכול עמוק של קרי כלפי ישראל על רקע כישלון מאמצי התיווך שלו, וכעס נשיאותי על ירושלים בגין אופן דחייתה את "טיוטת" הסכם הפסקת האש שרקח הממשל עם שושביניו ועם באי כוחו של חמאס.
ואולם מעבר להסברים אלה, עולה החשש שהתמונה עגומה עוד יותר, ושהפזילה הנוכחית לכיוונה של תנועת חמאס מעידה על חוסר הבנה בסיסי באשר לאופיו ולמשמעותו של איום הטרור. ואכן, בשאיפותיו להתנתק ממורשתו האידיאולוגית והאסטרטגית של קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש, חצה אובאמה את הרוביקון ואימץ הגדרה מצמצמת במיוחד של אתגר זה. וכך, באותה מידה שלא היסס לטפח את יחסיו עם משטר האחים המוסלמים, שמשל ביד רמה בארץ הנילוס בעידן הנשיא מורסי (פטרונו של חמאס), כך גם אין לנשיא האמריקני שום עכבות במאמציו לטהר את השרץ בימים שבהם נחשפו לעין כל צדדיה המבהילים של מדינת הטרור שהקימה התנועה בעזה. לא נותר אלא לקוות שהממשל יתפכח סוף סוף מאשליותיו, ויפה שעה אחת קודם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
