גם השיח ברשת זקוק להפסקת אש

בכל יום שעובר, מבצע "צוק איתן" מעמיד את החברה הישראלית למבחן מכריע על אחדותה, ועל חוסנה הלאומי. בזמן שייתכן שזה רק עניין של זמן עד שהשגרה תחזור, התשובה לגבי מידת אחדות החברה הישראלית ביום שאחרי יכולה לבלבל ואולי קצת להדאיג.

עם ישראל הציג בשבוע החולף את שיא כוחו. ההתגייסות של עשרות אלפי ישראלים להלוויות של החיילים הבודדים היא לא פחות מרגע מכונן עבור החברה הישראלית. ראינו אלפי יוזמות פרטיות ומאורגנות למשלוח מזון וצ'ופרים ללוחמים בשטח. קראנו אינספור מכתבים מרגשים של ילדי ישראל לחיילים. ראינו נהר של מבקרים בבתי החולים שביקשו לחזק את חיילי צה"ל הפצועים, ולנחם את המשפחות השכולות הטריות. כל אלו הוכיחו שכשאנחנו באמת רוצים – עם ישראל באמת ערבים זה לזה, וזו לא סתם קלישאה.

אבל לצד ישראל היפה ניצבת גם ישראל המפחידה. השסע בין ימין לשמאל נראה עמוק מתמיד במיוחד במאבקים שמתחוללים ברשת. בעימותים הללו הכל שחור ולבן. אין אפור, אין באמצע: או שאתה שמאלני קיצוני, או שאתה ימני ולאומן. מי שהעז להביע צער על מותם של ילדים פלשתינים שנהרגו – הופך מייד לבוגד ולסייען למחבלי חמאס. מי שמצא לנכון להחליף את תמונת הפרופיל שלו לדגל ישראל – מוגדר מייד כאיש "כהנא חי". השיח הציבורי הפך למתלהם, לאלים ולסותם פיות.

בשבוע שעבר חשתי את הקוטביות הזאת על בשרי. אני גדלתי והתחנכתי על ערכי שמאל, ולמדתי בבית ספר שדוגל ברוח ערכיי תנועת העבודה. ערכים רבים שספגתי נשארו איתי עד היום, אבל עם השנים מצאתי את עצמי לא אחת מסכים עם כמה עמדות יסוד של הימין. מצאתי בפייסבוק עמוד שנקרא I Hate Israel, שכולו מלא בהסתה נגד ישראלים, יהודים וציונים. ניסיתי להוביל מהלך לסגירתו, ובעזרת פניות שלי ושל חברים רבים – הצלחנו. התרגשתי מהניצחון הקטן שלי וחגגתי אותו בסטטוס קטן: "ניצחנו!". כעבור כמה דקות קיבלתי הודעה פרטית מידידה ותיקה, פעילת שמאל מובהקת, שבה היא כתבה: "זהו, התקלקלת? לא מאמינה ממה שנהיה ממך".

לאותה ידידה קשה להאמין שאין רק קיצון. שאפשר להצביע שמאלה אבל לתמוך בישראל בזמן מלחמה, לחזק את חיילי צה"ל ולהשתתף במאמץ ההסברתי. מצד שני, חלק מאנשי הימין לא מבינים שחמלה על הצד השני היא אנושית, ושאם מישהו מביע את דעתו על כך שהפתרון למשבר יכול להיות רק מדיני, זה לא אומר שהוא שולח כל טוב לחאלד משעל.

אז אני האמצע. אני זה שכואב לו לראות ילדה פלשתינית בוכה על אחיה שמת אבל גם רוצה שצה"ל יקרע לגזרים את חמאס, עד הסוף, בלי הפסקת אש. אני זה שבכה כמו תינוק כששמעתי את בנו של סא"ל דולב קידר ז"ל סופד לו, אבל כל יום בדרך הביתה חושב על כך שיש אנשים בעזה שאין להם בית לחזור אליו. אני הראשון שיתעמת עם מי שמכריז "סמולנים וערבים לתאי הגזים", ויש לא מעט כאלה ברשת, אבל אני גם מאמין בכל ליבי שחייבים לסלק את חנין זועבי מכנסת, ועכשיו.

אחד המשפטים האהובים עלי באנגלית הוא United We Stand, Divided We Fall. הוכחנו בחודש האחרון כל כך הרבה פעמים שכשאנחנו מאוחדים, אי אפשר לשבור אותנו. אחרי שהמערכה תיגמר, אנחנו נצטרך להמשיך לחיות כאן זה עם זה, ימין ושמאל. בואו לא נתגעגע למלחמה, רק כדי להרגיש שאנחנו אחד. כי בסופו של יום, חוסן לאומי לא נמדד רק ביכולת להעמיס על האוטו שק של ממתקים ולנסוע לעוטף עזה, אלא גם ביכולת להכיל דעות אחרות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו