דברים שרואים מכאן, לא רואים משם

היי ניר. מה שלומך? לפני חמש שנים עזבת לברלין. לתמיד. נמאס לך, אמרת, מהעיסה הישראלית הרעה. מכך שאדם לאדם זאב. מהאלימות. מהערסים. מהתחמנות. מהשחיתות. מהכיבוש. רציתי לספר לך מה קרה כאן בשבועות האחרונים. מבצע צבאי שהתחיל במילים "ראש למטה, ראש למטה", שצעקו מחבלים לעבר שלושה נערים לפני שהוציאו אותם להורג - גילה לנו עד כמה אנחנו עומדים איתן ועם הראש למעלה.

אתה בטח עוקב בתקשורת. כן, מדמם פה. נפילתם של צעירים ויפים רבים באמצע התמוז, עוד מעדר שכורה קבר, הלב הרוס. אבל לראשונה זה זמן רב, יש ידיעה מוצקה - שההולכים, לא הלכו לחינם. לראשונה זה זמן רב אנחנו קוראים לאויב, "אויב". לראשונה זה זמן רב אנחנו יחד מולו. משהו עובד פה נכון הפעם. ההסברה הצה"לית המצוינת, עם הסרטונים הברורים שמופצים כמעט בזמן אמת, מפקדים מעוררי השראה, מוטיבציה, לכידות.

בין לוויה לאזעקה אתה מתבונן בפנים של האנשים, מוארים באור נרות נשמה, ורואה פחות צללים. הקוד הגנטי שלנו, שהופך אותנו מאנשים פרטיים לעם - אותו קוד שקרא לביאליק אל קישינב - קפץ כמו תוכנת מחשב. עִמו אנוכי בצרה. עשרות אלפים באו לשאת על ידיהם למנוחת עולמים את שון כרמלי ואת מקס שטיינברג. היית צריך לראות את זה. איך אוהדי כדורגל חוזרים מחיפה עם הפנים בין הידיים - אנשים שלא דיברו מעולם עם שון. מיליוני דמעות שנספגו באדמת בית העלמין בהר הרצל - דמעות של אנשים שלא הכירו את מקס.

וחבל שאתה לא פה כדי לראות איך צבא הכיבוש, שכל כך שנאת, הוא הצבא המוסרי בעולם. גיבורי חיל נועזים, אנושיים ורגישים. ועם ישראל, התחמן והמושחת, מחבק אותם במעגל אחד גדול. מישהו פירסם שדרושים מתנדבים לשבת ליד מיטתו של חייל בודד, שנפצע ומאושפז בשיבא, ובתוך דקות היו מספיק מתנדבים כדי להרים את כדור הארץ. אגב, בשיבא המשיכו הרופאים הישראלים לנתח תינוקת פלשתינית במחלקה לטיפול נמרץ שאינה ממוגנת, גם כאשר נשמעה אזעקה. 

הערסים שברחת מהם עד ברלין הם אלו שירדו השבוע לאזורים המופגזים עם אוכל ותחתונים לחיילים, עם משאיות שבהן מיכלי מים אדירים למקלחות שדה. אלו הפנים האמיתיות שלנו. הרקפות. יש המון ארגונים שמציעים סיוע לנשות הלוחמים והמילואימניקים. אני מכירה מישהי שהתקשרה לאחד הארגונים ונדהמה לגלות שזו שהגיעה לסייע - בעצמה לא ישֵנה בלילה: בעלה ובנה בחזית. קיפלו כביסה ובכו.

האחים דובקין ממושב תקומה רק כתבו משהו בפייסבוק, וכל המדינה רצה לקנות מהם דגים. מאות צעירים ירדו לדרום להתנדב בקטיף תחת אזעקות ואש במסגרת ארגון השומר החדש. בצמתים עומדות משפחות, מנופפות בדגלי ישראל. צעירים עם פאסון ציני כותבים "אוהבים אותך מולדת". 

כשפלוגת תותחנים ביקשה גנרטור, אלפיים איש רבו על הזכות לקנות להם. מושבים וקיבוצים בנגב המערבי הפכו למוצב האחורי של צה"ל: בזמן שהכבישים אליהם סגורים והתותחים רועמים בסלון, הם מארחים בבתיהם את הלוחמים. מערך ההגנה על העם והארץ עובר במקלחות של כפר מימון, במכונות הכביסה של קיבוץ סעד, בתנורי האפייה של נתיבות.

ראיתי את חיילינו־נערינו בסרטון. פניהם צבועים בצבעי הסוואה, לפני הקרבות, והם שרים ורוקדים. "מי שמאמין לא מפחד", הם שרו. מי שמאמין לא מפחד גם להרגיש. להרגיש פחד וכאב. זה קיים, וזה לא סותר את החוסן הגדול שבוקע מהעם הזה עכשיו. 

על אף תבלין הכאב המסמא של קבורת החברים והאחים, רוח זה לא דבר שאפשר לשבור. לא יודעת איך זה נראה מברלין: כאן אנחנו בטוחים שחמאס לא ינצח. יש מעט אנשי קיצון ממורמרים־תמידית, רובם מהקצה האנטי־ציוני - יגאל סרנה, שמנה בעמוד הפייסבוק שלו את הרוגי עזה, ידוענים שנזכרו שהם מתביישים במדינה שלהם - כל שנותר הוא לרחם עליהם. 

זה זמן רגיש, ואנחנו קלים להתרגש, אז לא חוכמה לדמוע מול תמונת מאות העולים החדשים שהחליטו להגיע לישראל בתוך המלחמה. להצטמרר מדמות הצבר היפה, אל"מ רסאן עליאן. או להתחיל לבכות במכונית כשתשדיר של חב"ד מבקש לומר "שמע ישראל" עבור החיילים. כל כך חבל, ניר, שאתה לא כאן לראות את כל זה. אתה כל כך מפסיד.

להפיק לקחים, עכשיו

כמה מהלוחמים הרגישו השבוע קרוב לבית כמו שלא הרגישו תשע שנים. הם עוד זוכרים את חוף הים, את בית הכנסת, את הבית. המנהרה הכי גדולה שנמצאה השבוע מובילה בין קיץ 2014 לקיץ 2005. "מי שבורח מעזה - עזה רודפת אחריו", היה סטיקר פופולרי בקרב הכתומים. ועזה רדפה אחרינו. בקשו סליחה מאנשי גוש קטיף, זה המעט.

עכשיו צריך להיות חכם ולא רק צודק, ללמוד את לקחי מלחמת עזה בעודה משתוללת. גדר ההפרדה ביו"ש, קילומטרים של חומת בטון, מתבררת כסכנה ביטחונית: היא עלתה יותר מעשרה מליארד שקלים והיא מרדימה אותנו. במקום לבצע טיפולי שורש בטרור, מסתמכים על קו שהטרור לא יוכל לחצות; בעוד שטכנית, אין קו שטרור לא יכול לחצות. גדר ההפרדה אמנם הפחיתה את גניבות הרכב, אבל אפשר לירות מעליה טילים ולחפור מתחתיה מנהרות. 

אין תחליף לנוכחות פיזית בשטח. שיטתית, כל שטח שממנו נסוגנו - הפך למעבדת מוות. מפקדות חיזבאללה ברצועת הביטחון, קיני הצפעים בג'נין, שופכי הדמים בחברון, אל־קאעידה בסיני, מפלצת המנהרות בעזה. קונספציית אוסלו - ויתור טריטוריאלי בתמורה להבטחה כלשהי - נפלה לפיר עמוק. 

ובעקבות סערת הטיסות, כדאי לזכור שאם מפנים התנחלויות - אין נמל תעופה. פשוט אין. אני גרה מעל אורות נתב"ג. מדינה פלשתינית על חורבות היישוב שלי כמוה כצוואה: האחרון ששורד שיכבה את האור. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו