בוגרי י"ב יקרים,
"הותר לפרסום". שתי מילים מקפיאות, משתקות. כאלה שמגלות סוד גלוי, כואב. אלו ימים שבהם הכאב והחוסן צועדים יחד. עין אחת בוכה ועין אחרת מאמינה בטוב שיבוא, ומהר.
לפני כחודש סיימתם את בחינות הבגרות, אבל השבועיים האחרונים תרמו לא מעט לבגרות האישית שלכם. בהיסטוריה למדתם על מלחמות, מצביאים ולוחמים עשויים ללא חת, כי "פעם" היו מלחמות צודקות. הותר לפרסום - כאן ועכשיו מתנהלת מלחמה צודקת, שאותה מנהלים מפקדים עזי רוח ורגישים.
זו המדינה היחידה שבה קוראים למלחמה "מלחמת אין ברירה". שונאי מלחמות אנחנו. זו הארץ היחידה שביום הקמתה לא צהלה על תבוסת אויביה, אלא הושיטה להם יד לשלום. זו המדינה היחידה שבהכרזת העצמאות העניקה זכויות שוות למיעוט שלא רצה בהקמתה. באזרחות למדתם על חובות וזכויות. היה מי שאמר ש"פעם" עסקו בחובות וגם, מעט, בזכויות. אבל הצעירים של היום?! קודם זכויות ואם נותר מקום, אפשר לדבר, קצת, על חובות.
הותר לפרסום. ברחבי הרצועה אלפי צעירים חדורי רוח גדולה ששליחות, ערבות ואחריות מניעות אותם. כאלה שהמילה "חובה" שגורה על שפתיהם בטבעיות יתרה. אבל לא רק חיילים, גם אזרחים צעירים ומבוגרים מתגייסים לסייע.
בתנ"ך למדתם על מלחמות לכיבוש הארץ. עסקתם בדמותו של דוד המלך - זה שעל פי המסורת היה לוחם קשוח, אך איש מלא עדינות שנגינה בנבל השרתה עליו רוח טובה.
הותר לפרסום. יש לנו מפקדים אמיצים שלא מוותרים על דמותם האנושית, המוסרית. לא צבא של חיות, לא צמאי דם, אלא כאלה שתכליתם להגן על ילדים ולא להשתמש בהם כאפודי מגן. כאלה המגלים רגישות למראה קשיש הנזקק לעזרה, המוכנים לסכן את חייהם כדי לא לפגוע פגיעה מיותרת.
במתמטיקה למדתם על חיבור, על הכוח שבחיבור. שאחד ועוד אחד שווה לשניים.
הותר לפרסום. חיילי צה"ל יודעים שפעולות חיבור הן גם אחוות לוחמים, זו הגדולה מסך חלקיה. החיילים שלנו יודעים מהו כוחה של רעות, וכיצד נכון להשתמש בכוח המשיכה והכבידה שעליהם למדתם במדעים. ליד מיטתו של מ"מ צעיר, כשביקשתי לשמוע היכן נפצע ומה שלומו, שמעתי תשובות אחרות: "אני דואג לחיילים שלי, אני חייב לדעת מה קורה איתם". בחדרי בית החולים הם שוכבים זה לצד זה, שונים, מרקעים שונים, מקהילות אחרות, מאזורים אחרים. אבל החיבור שלהם עמוק, אוהב, פנימי. ומה על 20-30 אלף אזרחים הצועדים דוממים אחרי מיטתו של חייל בודד?! האין זה סימן לחיבור ואולי ללוח הכפל הפנימי, הנשמתי שלנו?
עם הנצח, בארץ הנצח
והנה עוד כמה מילים בעקבות הבחינה בספרות. הסופר עמוס עוז אמר לי שבמערכת חינוכית ראויה מספרים סיפור. החוכמה היא להעביר את הסיפור מדור לדור. זה לא קל לספר סיפור. "למען תספרו לדור אחרון" - התכלית שלנו היא לספר את הסיפור. הוא מחיה אותנו, נותן תקווה, מסמן חזון, מתרגם חלום. צריך לדעת לספר סיפור. שיהיה מדויק, מהימן, אמיתי. יש לנו קהילות שונות עם גוונים שונים המספרות את הסיפור שלהן. אבל יש חוט שדרה לסיפור הלאומי שלנו: באנו לכאן אחרי גלות ארוכה כי האמנו שאפשר אחרת. שמדינה היא בסיס לקיומו של טוב, למימוש של רוח נבואית גדולה. זו המדינה שלנו. נגן עליה. לא נניח לסכן את אזרחיה וילדיה. נשאף לשלום, לשקט ולשלווה, לנו ולשכנינו. אבל לא נוותר על החובה שלנו להגן על הארץ. זו כמיהה קיומית ומוסרית. זו זכות ולא רק חובה.
ההיסטוריה שלנו רוויה במלחמות שלא השחיתו את מידותינו. יכולנו לחסוך דם אילו היינו מתפשרים עם המצפון הלאומי שלנו. אבל בחרנו בדרך הקשה, זו שנותנת משמעות אחרת לחיי אדם. אולי בשל כך, אנו תמיד מנצחים. אולי זו הסיבה שאנו עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.
אסור לנו להשחית את המידות, לזהם את השפה, לפגוע במצפן הלאומי שלנו. אסור לנו להפיץ רעל מיותר, ואסור לנו להתלהם. ערבות ואחווה הן לא רק בין חיילים ולוחמים אלא גם בין כלל אזרחי ישראל, גם אם פרצופיהם אחרים ודעותיהם שונות. שנאה מיותרת, גזענות, בינינו לבין עצמנו ובינינו לשכנינו, פוגעות בנו ובייחודיות של קיומנו.
פגשתי פצועים רבים. יופיים לצד נחישותם, עיניים חולמות וידיים מחוספסות, עוצמה ללא פשרות והקשבה עמוקה לכאב - ייחדו את כולם.
בעוד זמן קצר תחלו להימנות עם לובשי המדים. אל תפסיקו לספר את הסיפור של הארץ. אתם חלק ממהלך היסטורי עמוק. מקל השליחות עומד לעבור אליכם. גם אתם תמשיכו את המסע המיוחד של עם הנצח בארץ הנצח.
בשם החברה בישראל, אני מבקש ללוות אתכם בברכת חיים טובים ומשמעותיים ולקוות שיתקיימו בכם כולכם המילים הטובות של תפילת הדרך: "יהי רצון מלפניך ה'... שתוליכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך... ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו".
שלכם בכל לב.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו