מבצע "צוק איתן" נכנס לשבוע השלישי, והשאלה האמיתית נותרה ללא מענה ברור וצריך יהיה לעסוק בה בימים הקרובים - האם לעצור כעת, או להמשיך במלוא המרץ קדימה?
חמאס החל את הסבב הנוכחי בירי של מאות טילים לעבר ישראל, הרחיב את תחומי האש וניסה לתקוף דרך המנהרות בעוטף עזה, מהים בחוף אשקלון ובמזל"טים, ככל שהתאפשר לו. אמנם הוא הצליח לגרום לרבים מאזרחי ישראל לרוץ למקלטים ולאזורי מחסה, אך הישגיו מעבר לכך היו דלים: שלושה אזרחים נהרגו מאש הרקטות והטילים, האחד אזרח במחסום ארז והשני אזרח מהפזורה הבדואית ליד דימונה. בהתנגשויות ברצועה וליד הגדר נהרגו כשלושים חיילי צה"ל ועשרות נפצעו. הנזק הכלכלי שנגרם לישראל מינורי יחסית לתל"ג או לכל מדד אחר, אם כי ההחלטה של חברות תעופה זרות, ובראשן האמריקניות, שלא לטוס לכאן היא בבחינת מכה מוראלית וכלכלית לא פשוטה.
ייתכן שהתחושה שאין ישראל שולטת במצב אלא נגררת היא הקשה מכל. קשה לעכל את העובדה שארגון טרור, שהוא מאחרוני אויבינו מבחינת עוצמתו, מאתגר את המדינה החזקה במזרח התיכון במשך ימים ארוכים ולא נכנע, ולא מעטים סביבנו ובארגון עצמו רואים בכך הצלחה של חמאס.
מנגד, ישראל הגיבה בנחישות. חיל האוויר המטיר בעזה אלפי טון של נשק מדויק, כשהוא מוגבל בעיקר על ידי הרצון להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. שאלת הטיפול במנהרות עלתה במלוא עוזה מתחילתו של המבצע. הצבא ומקבלי ההחלטות היו מודעים לאיום הנובע מהן כמו גם לקושי לטפל בהן. משנמשך המבצע וחמאס סירב להצעות הפסקת האש להן הסכימה ישראל נוצרה גם האפשרות לפעולה הכרחית אך קשה - זאת בהיבט הלגיטימציה הבינלאומית והאבדות שהיו צפויות במהלכה לצה"ל ולאוכלוסייה האזרחית, שחמאס מנע ממנה להתפנות מהשטחים שבהם נכרו פתחי המנהרות. המבצע הקרקעי, המוגבל מאוד גיאוגרפית, מכוון לדבר אחד עיקרי: איתור וחיסול יכולת השימוש במנהרות שהובילו מעזה לכיוון ישראל או לשטחה. אף שהמשימה מוגבלת אין היא פשוטה כלל ועיקר: היא מחייבת השתלטות על השטח הפתוח שבין הגדר לאזורים הבנויים, לרכוש בכוח שליטה על פאתי השטח הבנוי ששימשו אזורי כניסה למנהרות ולהילחם מול אויב מוכן היטב בעומק השטח הבנוי באזורים מסוימים.
נראה שצה"ל עומד במשימותיו על אף האבדות בקרב הכוחות הלוחמים. צה"ל הצליח לאתר לא מעט מנהרות ומתנהל בזהירות הראויה לאיתור מנהרות נוספות ולחיסול אלו שאותרו. בעורף, הקרוב לגדר והעמוק יותר, הצליח צה"ל, בעזרת כיפת ברזל מול הטילים והרקטות והיערכות נכונה לאיתור ולהשמדת כל כוח חודר מהרצועה, למנוע הישגים מחמאס ומבני בריתו. אי הצלחתו של הארגון בולטת שבעתיים על רקע ההרס חסר התקדים של תשתיותיו ונכסיו ברצועה ובידודו באזור ובעולם.
אבל חמאס לא נשבר ולא נפל על ברכיו, הוא ממשיך לירות מטחים לא מעטים על רובה של מדינת ישראל, הוא סגר את שדה התעופה לוד לטיסות זרות והוא משיב מלחמה שערה בנקודות שבהן חדר צה"ל לרצועה וליד הגדר בפתחי המנהרות שלא אותרו ואף מצליח להרוג ולפצוע חיילים לא מעטים.
שעון החול המדיני מתקתק
בעזה היו מאז וכמעט מתמיד קיני מחבלים, אבל מ־1967, עת נכבשה הרצועה במלחמת ששת הימים, ועד ביצוע הסכמי אוסלו, לא נורתה משם אש על ישראל. תהליך בניית יכולות הירי החל לאחר מימוש הסכמי אוסלו כשצה"ל יצא מהשטחים הבנויים שבהם התגוררו רוב הפלשתינים. כחמש שנים לאחר היערכותנו מחוץ לשטחים הפלשתיניים הבנויים החל ירי הקסאמים. עשר שנים לאחר אוסלו, במהלך חסר אחריות ביטחונית, התנתקה ישראל מהרצועה ואיפשרה את חיבורה המלא לחצי האי סיני, מרכז טרור איסלאמי כבר בעת ההיא. חמאס מיהר להשתלט על עזה מכל בחינה שהיא - צבאית, שלטונית וחברתית - ואף על פי שברצועה עוד כמה ארגוני טרור (העיקרי שבהם הוא הג'יהאד האיסלאמי הנשען על סיוע של איראן) אין ערעור רציני על בכירותו ושלטונו.
לרצועה הוחדרו כמויות אדירות של נשק מכל הסוגים (תהליך שהואץ לאחר נפילת קדאפי, כשלוב הפכה מקור נשק חשוב לארגוני טרור ולמדינות סוררות), בין היתר בסיוע חיזבאללה ואיראן. עם אובדן השליטה על המעבר בין סיני לרצועה זרמו לרצועה מומחים וידע רב על אופן בניית אמצעי לחימה ברצועה עצמה, ולכך התלוותה הברחתן של מכונות מתאימות לאמצעי ייצור נוספים וחומרים קריטיים. התוצאה היא שברצועה יש כיום יכולת ייצור עצמית ועצמאית של רקטות לטווח ארוך ואמצעי לחימה נוספים כמזל"טים למשל.
עכשיו ישראל עומדת בלחימה קשה, כי ברבות השנים תירגם חמאס את היכולות שיש לו באופן מיטבי לכלל מערכת משוכללת שמאפשרת לו ירי טילים ורקטות לאורך זמן, והוא בנה מערך הגנה חפור היטב מרושת במנהרות שנותנות לו יתרון מול כל תוקף.
זאת תמונת המצב לאחר יותר משבועיים של לחימה. מנהיגי העולם מבינים את מעשיה של ישראל ומוכנים לעמוד מול הפגנות רחוב של גורמי שמאל ופלשתינים, אבל שעון החול המדיני מתחיל לתקתק וצריך יהיה להחליט מה הלאה, אם חמאס יעמוד בסירובו לקבל את הצעת הפסקת האש שנוסחה בידי מצרים.
עתה הזמן לשאול את השאלה האמיתית ואולי היחידה שיש לה חשיבות כיום: האם על ישראל להתייחס לאיום חמאס כאל מחלה כרונית שאי אפשר להיפטר ממנה, שיש לה השלכות יום יומיות לא נעימות אך נסבלות ומדי כמה שנים יש לעבור בגינה תקופה של טיפולים קשים המקנה שוב תקופה נסבלת - או להסתכן בניתוח קשה ומורכב שיש בו סיכונים רבים, אך אם הוא מצליח חלק ניכר מהשפעות המחלה נעלם, גם אם יש צורך בטיפול מתמשך של תרופות לאורך זמן.
ומהמשל לנמשל: יש אפשרות להגיע לכדי כך שלא יירו מרצועת עזה על ישראל, כפי שלא יורים מיהודה ושומרון על ישראל. לשם כך יש להחליט ולבצע מבצע קשה, מורכב ומסובך לכיבושה של הרצועה, מהלך שיעלה בחיי חיילים לא מעטים (רמז לכך ניתן לקבל מכמות החיילים שנהרגו עד כה בחיכוך עם השטח הבנוי במבצע הקרקעי הנוכחי). מדובר במבצע שייתקל בדעת קהל עוינת בעולם ולא יזכה לתמיכה גם מפיהם של מנהיגים שעד כה תמכו במהלכיה של ישראל. הכיבוש כשלעצמו לא יספיק, צה"ל והשב"כ יהיו חייבים לבנות מחדש את היכולות המודיעיניות שאבדו עם הנסיגות (רובן כבר לאחר אוסלו), לרכז כוחות גדולים לניקוי שיטתי של עזה מאמצעי לחימה טילים ורקטות, לעצור או להרוג את אנשי חמאס שלא ייכנעו ולהגיע למצב ששרר ברצועה טרם יציאת צה"ל מהשטח הבנוי ב־1995, קרי שליטה צבאית מלאה ברצועה. שליטה כזאת פירושה אחד: צה"ל נפרס ברצועה על פי שיקוליו (אין צורך להיות בכל מקום כל הזמן) ופועל בתוך הרצועה, כולל בשטחים הבנויים, על פי צרכיו. הכל על פי הצורך הצבאי ובאישור הדרג הצבאי בלבד.
אם נצא - מי ייקח אחריות בעזה?
תהליך ניקוי הרצועה מאמצעי הלחימה ומעצר אנשי חמאס יימשך להערכתי כחצי שנה עד שנה ובמהלכו יהיו לצה"ל לא מעט היתקלויות קשות ואף נפגעים. יכולת חמאס להוות אתגר לצה"ל תלך ותקטן ובסופו של שלב זה יהיה צה"ל השולט היחיד בשטח, בדומה ליהודה ושומרון. צה"ל, על בסיס מידע מודיעיני, ימשיך לעסוק במעצרים ובסיכולים לאורך כל שהותו ברצועה, אך רמת הקושי והסיכון תקטן פלאים, רוב יכולות הטרור יסוכלו באיבן ומדי פעם תהיה הצלחה לגורמי הטרור אך היא תהיה זמנית ואפשר יהיה להכילה. לאחר מכן - לא יירו על מדינת ישראל.
ייתכן מאוד שלבעיה הצבאית, המסובכת כשלעצמה, יתווסף סיבוך אזרחי מדיני, כי לא בטוח שיהיה מי שיסכים לקבל את האחריות על עזה גם לאחר שצה"ל יצליח במשימת השלטת השקט. צה"ל לא יוכל לצאת מעזה כי במקומו ייכנסו גורמי חמאס חדשים ואף קיצוניים מהם. במזרח התיכון הנוכחי כל ריק מתמלא בגורמים איסלאמיים חסרי כל עכבות ואחריות ואין לאפשר זאת על ידי נסיגה והשארת חלל שלטוני ברצועה ההרוסה. לכן ייתכן שמדינת ישראל תיאלץ לחזור לימים שלפני אוסלו, ימי "הממשל האזרחי", ולנהל בעצמה את הרצועה על 1.7 מיליון תושביה. זה עול שלטוני, כלכלי ומדיני לא פשוט, אם כי על אף כל ההבדלים שנובעים משינויי התקופה, כבר עמדנו בו במשך 28 שנים בעבר (1967־1995). זה מהלך קשה אך אפשרי, ארוך ורב סיכונים אך תוצאתו חד־משמעית - בסופו ייפסק הירי על מדינת ישראל מרצועת עזה ולא תיחפרנה שם מנהרות המאפשרות פגיעה בתושבי ישראל בתוך שטח מדינת ישראל.
מבצע גדול שכזה יעלה בחיי אזרחים לא מעטים בעזה כי חמאס נלחם ויילחם מאחורי גבם ומתוכם וחייהם שווים בעיניו כקליפת השום. אולם לטווח ארוך כיבושה של עזה יציל אזרחים פלשתינים רבים, כי תהליך "האחזקה" של השטח על ידי צה"ל עולה בחיי הרבה פחות אזרחים מאשר המבצעים השונים ברבות השנים. ייתכן ששינוי מבורך זה , על אף הטענות הקשות בדעת הקהל הבינלאומית בשלבי הכיבוש והניקוי, יקל על ישראל בסופו של דבר, שהרי מעבר לטענות נגד "הכיבוש", מהן לא נפטרנו גם עם הנסיגה המוחלטת מעזה, ישראל מגונה בעולם בעיקר עקב הרג אזרחים במבצעים החוזרים ונשנים במצב הנוכחי.
האפשרות השנייה היא חזרה על הסכמי "עמוד ענן" וההבנות שלאחר "עופרת יצוקה", כלומר לדחוף להסכמה להפסקת אש בתיווך כל שהוא מייד בתום הריסת המנהרות. כדי להגיע להפסקת אש על ישראל יהיה לעשות ויתורים, בעיקר בתחומי הכלכלה, במשא ומתן שיתנהל במקביל להמשך המאמצים לפגוע מהאוויר בחמאס ותשתיתו ובמקביל לירי מתמשך של רקטות וטילים לעבר ישראל. לאחר הפסקת אש שכזו חמאס ישוב וישלוט ללא מיצרים בעזה וימשיך לבנות את כוחו הצבאי ויכולותיו לקראת העימות הבא שיתרחש כאשר יחוש שהוא חזק דיו. אמנם לא יהיה לו קל לבנות את יכולותיו ולתקן את נזקיו הרבים כבעבר - שלטון א־סיסי במצרים לא יקל עליו - אבל מדובר רק בשינוי קצב התהליך.
כמובן שגם בצד הישראלי ינוצל הזמן לשיפור היכולות (כפי שכיפת ברזל, למשל, עברה שיפורים והגיעה למבצע הנוכחי מוכנה יותר), אבל צריך לקחת בחשבון שחמאס הוא שיקבע מתי יעמדו הצדדים למבחן. אני מעריך שבגלל הנזקים הגדולים שספג, בצירוף האילוץ המצרי ובידודו בעולם - יהיה תהליך השיקום ארוך וקשה לחמאס ולכן הפסקת אש, גם ללא מבצע גדול מעבר להריסת המנהרות, תהיה ארוכה יותר. גם שקט זה יהיה זמני ולא מוחלט, ומדי פעם יהיה איזה משוגע תורן בעזה שיירה כמה רקטות על עוטף עזה, אבל ברור שאחרי מבצע כזה ישראל לא תפר את ההבנות "בגלל כמה רקטות". כך היה וכך יהיה גם בעתיד.
לצערי אלה הן שתי האפשרויות הריאליות האמיתיות: מבצע ארוך וקשה - שסופו שקט מירי על ישראל, או הפסקת אש - שתוביל בעתיד לסיבוב דומה נוסף. כל השאר, בין אם הן מהסוג של "נכתוש אותם וננתק להם את החשמל והמים ואפילו נרעיב אותם", ובין אם מהסוג של "לדבר ולהציע להם סיוע כלכלי ולהעצים את אבו מאזן" - הן הצעות חסרות פשר מעשי וללא קשר למציאות שבה מצויה ישראל, ביחס לעצמה (מוסר, כן מוסר) וביחס לעולם. הן יובילו לכך שלא יושג דבר ונחזור לבעיה המוצגת למעלה או שנבזבז את זמננו לריק על פתרונות חסרי ערך. סיוע כלכלי הוא חשוב ואף נדרש על ידי חמאס כתנאי לקבלת ההצעה להפסקת אש וישראל צריכה לאפשרו, אבל הוא לא ישנה מהותית את עוינות חמאס.
ישאל ודאי הקורא - "ומה דעתך"?
כבר הסברתי לא פעם שדעתי הפרטית לא חשובה. חשובות מדעתי האישית העובדות וניתוחן, המאפשר לכל קורא לחשוב לבד ולהבין את מורכבות הבעיה וקשיי ההחלטה שתתקבל. מגיעה ברכת יישר כוח גדולה למקבלי ההחלטות על תבונת מעשיהם עד כה, נקווה שכך יהיה גם בעתיד, אך כדאי שנהיה מודעים לכך שלבעיות שבפניהן הם ניצבים אין פתרון קל ופשוט. לפעמים מחשבה נוספת והיסוס, בטרם קבלת החלטה שקולה יותר, ראויים לברכה. זה המקרה הראוי למחשבה שנייה ואף יותר.
אמר לי פעם מנתח בכיר, כשהתייעצתי איתו לגבי ניתוח מורכב ומסוכן: לניתוח נכון להגיע אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות ואין ברירה סבירה אחרת, ואז, ורק אז, יש לעשות אותו באופן יסודי, על אף הסיכונים. מי שמבין זאת טוב מכולם הוא המנתח עצמו, כי הוא מכיר טוב מאחרים לא רק את הסיכויים להצליח אלא גם את מחיר הסיכון של הניתוח.
הכותב הוא אלוף במילואים, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וכיום חוקר בכיר במכון בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן