אבל כבד ירד אתמול על הכדורגל הישראלי. הבשורה המרה על פטירתו של ניצן שירזי לא השאירה עין יבשה אצל מכריו הרבים, והכאב והצער כל כך גדולים.
כבר משלב גילוי המחלה היה ברור שהמצב קשה. הראש הבין שמדובר כנראה בקרב אבוד, אבל הלב של כולנו האמין שהבחור הצעיר הזה, שכל עתידו לפניו, יצליח לגבור על המחלה הארורה. הידיעה שהמאבק של שירזי נגמר היתה כל כך טראומטית וקורעת לב.
שוב ושוב נשאלת השאלה "למה?". ניצן היה אדם מיוחד, נעים הליכות, שקט וכזה שתמיד לקח את הדברים בפרופורציות הנכונות. ג'נטלמן אמיתי.
ברגעים קשים שירזי מעולם לא ברח מהתקשורת ותמיד ניפק הסברים. ברגעים טובים תמיד שמר על איפוק והקפיד לנהוג בכבוד כלפי יריביו. אחד הדברים שיישארו איתי הוא החיוך שלו. כל כך חם, כל כך מיוחד.
ההיכרות שלי עם ניצן התחילה עוד כשהיה ילד במחלקת הנוער של בני יהודה. אני זוכר אפילו את מסיבת בר המצווה המשותפת של קבוצתו, שאותה אירגנו אנשי המועדון הכתום.
כבר משלב מוקדם היה ברור שגדל בשכונה איש כדורגל אמיתי. מובן שהשייכות המשפחתית והסביבה השפיעו, וההשתלבות שלו בענף היתה טבעית. כשחקן הוא היה מוכשר מאוד, אבל נאלץ לפרוש מוקדם עקב פציעה. ניצן לא המתין יותר מדי ומייד עבר לשדה האימון. הוא תמיד היה סקרן, ניסה ללמוד ולהעשיר את הידע ובנה את עצמו בצורה נכונה באמצעות אימון ילדים ונערים עד שהגיע לבמה המרכזית של ליגת העל.
נכון, הוא הגיע למעלה מהר, אבל לא קיצר את הדרך. מאמן רציני ושקדן, שאיבד קריירה נהדרת ומבטיחה באותו יום מר לפני שנתיים שבו קיבל את ההודעה על מחלתו.
אחרי רגע השיא שלו כמאמן עם הזכייה בגביע עם הפועל ת"א, התברר שהקרב האמיתי על החיים מתחיל. בסופו של דבר, המחלה הכריעה בחור צעיר בשיא פריחתו.
אין נחמה למשפחה היקרה שאיבדה בעל, אבא, בן ואח כל כך אהוב. ליבי עם רעייתו שושי וילדיו ניב, ליה ועלמה, הוריו שרה ומאיר והאחים חזי, נעמה וצפי.
יהי זכרו ברוך.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
