על מה שקרה אין ניחומים, אך חייבים להיות הסברים ולקחים כפי שהצבא בוודאי יעלה בתחקיריו. ספגנו מכה קשה ועם ישראל אבל, אך עובדות היסוד לא השתנו - יצאנו למערכה נגד חמאס לא בגלל גחמה ולא בעקבות התבטאויות בלתי אחראיות, "פטריוטיות" כביכול, של פוליטיקאי כזה או אחר, אלא מפני שהאיום הבלתי נפסק על תושבי הדרום לא היה יכול להימשך. זו "מלחמת אין ברירה" מובהקת.
גם לא השתנתה העובדה היסודית שבשבוע השני למבצע צוק איתן ידה של ישראל באופן ברור על העליונה והיא מתקדמת למיצוי המטרות שהציבה לעצמה - צמצום מירבי של היכולת הטרוריסטית ההתקפית של חמאס ושל ארגוני הטרור האחרים ברצועה והבטחת שלומם של אזרחי ישראל בדרום הארץ. במלחמה הזאת לא יהיו ניצחונות מוחלטים בשדה הקרב כפי שהיו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים - לא מפני שעוצמתו של צה"ל פחתה או שעוצמתו של האויב גברה, ההפך הוא הנכון, אלא מפני שאופייה של המלחמה השתנה.
בנאט"ו דנים עכשיו ב"מלחמה ההיברידית" - כלומר, מלחמות העתיד שהן תרכובת של פעולות המעמתות צבא בצבא, פעילות טרוריסטית של חוליות חבלניות קטנות יחסית, אך גם פעולות של כוחות מיוחדים מהצד השני, מלחמת סייבר ושימוש מתוחכם במדיה ברשתות החברתיות.
כבר במלחמת העולם השנייה היו האוכלוסיות האזרחיות גורם משמעותי באסטרטגיה של הצדדים. אך במלחמות של היום ומחר נגד אוכלוסיות שלמות, כולל טרור אווירי של טילים, מזל"טים וכדומה מזה, והצגתם לראוות העולם של הקורבנות מבית מזה - בניגוד למלחמות העבר, שבהן ניסו המדינות להסתיר את קורבנותיהן ואת מימדי הנזק שהאויב גרם להן - הן חלק מרכזי יותר ויותר באסטרטגיה המלחמתית. מלחמת צוק איתן (ואולי באמת ראוי לדבר על "מלחמה" ולא על "מבצע") היא אכן מלחמה "היברידית" כזאת, וחמאס כצד החלש עושה כמיטב יכולתו כדי לנצל את חולשתו, בעיקר באמצעות התקשורת הבינלאומית, כדי להפוך תבוסה בשטח להישג.
גם ללא הקביעה של קרל פון קלאוזביץ, מאבות המלחמה המודרנית, כי "המלחמה היא המשך העשייה המדינית בדרכים אחרות", ברור כי מה שמתחולל בעזה אינו מאבק מקומי בלבד, אלא חוליה במערכה של חלק מהעם הערבי, ואולי רובו, נגד עצם קיומה של מדינת ישראל ונגד צעדי ההרתעה של ישראל, אך בה בעת גם חלק מהמאבק של העולם החופשי באיסלאמיזם החותר לכלות אותו.
* * *
הגם שההסברה הישראלית, בעיקר של דוברי משרד ראש הממשלה ושל דובר צה"ל, היא לאין ערוך יעילה יותר במהלך המבצע הנוכחי מכפי שהיתה במלחמות הקודמות, עדיין יש מקום לשיפורים. יש להקפיד לא רק על מי שרצוי שיופיע בתקשורת, אלא גם על מי שעדיף שייאלם דום. לא הכל צריך להיאמר באולפני הטלוויזיה ובשידורי הרדיו.
אך מה שבעיקר ראוי לציון הוא שבניגוד מוחלט למלחמת לבנון השנייה, ובעצם לכל המלחמות בעשורים האחרונים - למעט מלחמת ששת הימים - ב"צוק איתן" לא רק שקיים תיאום מלא בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, אלא שהצעדים המדיניים שננקטו על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו והקבינט הביטחוני עד כה - כולל ההיענות החיובית החד־צדדית לשתי יוזמות הפסקת האש, זו של מצרים וזו של האו"ם - הבטיחו במידה רבה את התמיכה הבינלאומית החשובה, לפחות בשלב זה, של המערב ושל חלק מהעולם הערבי במבצע (ארדואן, הליצן הרשע מאנקרה, ממשיך, כמובן, להוכיח בכל פעם מחדש את צדדיו האפלים).
הפרת הפסקת האש ההומניטרית של הצלב האדום בסג'עייה לאחר שישראל נענתה לתחינות חמאס - אשר גרמה לרוב הקורבנות שלנו - היא עניין אחר, וברור שהגיע הקץ למחוות כאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו