בחודש יוני פרץ ארגון דעאש (המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה) אל תודעת העולם. ארגון קיצוני זה (ויש מי שיגידו, הזוי ומטורף) פעל שנים אחדות בעיראק ובסוריה רחוק מן העין, אבל לפתע הפך מתנועה שולית וקטנה לכוח של ממש, אשר מוטט בתוך כמה ימים בעזרת להט אידיאולוגי ומחויבות אין קץ של לוחמיו את המדינה העיראקית, וכונן "ח'ליפות איסלאמית" מפאתי בגדד ועד לפאתי חלאב.
אם סבר או קיווה מישהו שהישג שכזה ימתן את הארגון ובעיקר את מנהיגו, אבו בכר אל־בגדאדי, באו מעשיו של האחרון והוכיחו את ההפך. אל־בגדאדי הכריז על כינון ח'ליפות איסלאמית במרחב שעליו השתלט והבהיר כי פניו לג'יהאד נגד עולם ומלואו, החל בשיעים בעיראק ובמשטר הסורי, דרך איראן וכלה בירדן, בישראל ובארה"ב. התנהלותו כלפי נתיניו מאופיינת בברוטליות נעדרת גבולות.
דעאש מוכיח אפוא כי לקיצוניות היגיון משלה, וכי טעות היא לשפוט ארגון רדיקלי וקיצוני במונחים של שחקן רציונלי, ובוודאי לא במונחים של שחקן בעל היגיון מדינתי.
בניגוד לדעאש, נהגו רבים לראות בתנועת חמאס ברצועת עזה שחקן רציונלי ואפילו ארגון הנוהג כמדינה לכל עניין ודבר. אחרי הכל, אין המדובר בחבורת מטורפים שנקבצו מרחבי העולם הערבי והמוסלמי לצורך מצוות הג'יהאד ושהם בעלי חזון משיחי של כינון ח'ליפות כל מוסלמית. תנועת חמאס הקפידה תמיד לעמוד איתן על שתי רגליה - הרגל האיסלאמית הקושרת אותה לתנועת האחים המוסלמים שממנה באה, ולצד זאת הרגל הפלשתינית, הקשורה בכל רמ"ח איבריה להוויה שבתוכה צמחה.
אלא שלחמאס כמו לדעאש היגיון משלו, שאינו בהכרח היגיון ישראלי או מערבי, ומתברר אפילו לא ההיגיון של שליטי האזור שלהם הורגלה ישראל לאורך השנים. המחויבות הטוטאלית לאידיאולוגיה הדתית מאפשרת אמנם לחמאס גמישות מסוימת, אך בשום פנים ואופן אינה מותירה למנהיגיו כל יכולת לפשרה או לוויתור. ובכל אופן, הרציונל המניע את חמאס היה ונותר היגיון של תנועה איסלאמית רדיקלית, ולא של מדינה מסודרת. בכך נעוץ כישלון המעריכים והמומחים שחזו כי חמאס יתמתן לאחר שתפס את השלטון בעזה. אחרי הכל, האינטרס הברור והשכל הישר חייבו אותו לכאורה לשמר ואף לשפר את יחסיו עם מצרים ולשמור על רגיעה בכל מחיר. אבל תחת זאת פעל חמאס שוב ושוב לשמר את האווירה והרוח של "ההתנגדות" (מוקאוומה), שפירושה שימור מצב של מתח מתמיד ושל עימות עם ישראל. חמאס גם לא היסס להסלים ולדרדר את המצב בגבול הרצועה. מכאן עולה כי התחמשותו המאסיבית בטילים אינה בהכרח רק כדי להגן על עצמו מפניה של ישראל ולהרתיע אותה מלתקוף אותו, אלא נועדה גם ליצור את הבסיס ואת התנאים למתקפה הבאה עליה, ולסבבים הבאים.
טוב, אגב, שמוחמד מורסי אינו עוד נשיא מצרים. שכן למרות הזהירות שגילה כלפי ישראל בלחץ מערכת הביטחון המצרית, אפשר להניח כי כאיש האחים המוסלמים יחסי ישראל ומצרים לא היו נותרים על כנם לאורך זמן אם הוא היה נותר בשלטון גם בתקופה הנוכחית. אחרי הכל, מורסי הוא דוגמה כיצד איש האחים המוסלמים הנהפך לנשיא אינו משנה באמת את תפיסתו ואת התנהלותו.
אפשר כמובן לתלות במדיניות הישראלית את האחריות להידרדרות בגבול עזה, ואפשר גם לטעון כי חמאס דבק בעמדות קיצוניות כדי לבדל עצמו פוליטית ברחוב הפלשתיני מאש"ף, ומכאן סירובו המתמשך להכיר בישראל ולחייב עצמו, ולו גם מהפה ולחוץ, לפתרון של שלום. אבל על כך אומרים האמריקנים: "מי שמשמיע קולות של ברווז והולך כברווז הוא ברווז". ולענייננו, ארגון רדיקלי נותר ארגון רדיקלי, בין שדעאש המקים ח'ליפות איסלאמית ובין שחמאס המקים מדינה איסלאמית בעזה. עם ארגון כזה קשה להגיע להידברות ולפשרה, ובארגון כזה אין ברירה ומנוס אלא להילחם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
