השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "פנחס". מעטות הן הפרשות בתורה הנושאות שמו של אדם. לרוב זה יקרה כשהדמות שעל שמה נקראת הפרשה נוטלת חלק פעיל במתרחש באותה פרשה.
עם זאת, בפרשה הנוכחית אין כך הדבר - פנחס לא עושה דבר, שכן מעשיו תוארו כבר בפרשה הקודמת. בפרשה אצלנו רק מסופר על השכר שאותו יקבל. מדוע אפוא בחרה המסורת לקרוא לפרשה על שמו? יש האומרים כי מי שיתחיל את הסיפור מהשבת לא יבין הרבה, ולכן יש צורך ללכת אחורנית ולהתחיל את העניין מראשיתו.
שאלה נוספת שראוי לשאול היא מדוע הפרידה המסורת בין הסיפור על פנחס לבין המשכו. ובכן, לאחר שבלק כשל בניסיונו לקלל את עם ישראל באמצעות בלעם הקוסם, מספרת התורה כי העם החל לזנות עם בנות מואב - הן בתחום המיני והן בתחום האלילי. אלוקים כועס על העם ומשה מצווה לפגוע באלו שהחלו להיצמד לאל המכונה בעל פעור, הוא סמל האלילות הבזויה ביותר (עבודת הפולחן שלו היתה על ידי הטלת צרכים עליו).
באותה עת מתחוללת מגיפה המכלה כ־24 אלף איש, והנה אחד מנשיאי ישראל (זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון) מתקרב עם בחורה (כזבי בת צור ממלכי מדיין) לעיני משה, והעם אומר בהתרסה: "מי אתה שתאמר לי מה לעשות", ואז פנחס, נכדו של אהרן הכהן, פוגע בשניהם והורגם. המגיפה נעצרת באותו רגע. עד כאן הסיפור של השבוע שעבר.
פרשתנו מתחילה במשפט: "פנחס... השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור לו הנני נותן את בריתי שלום". מדובר במשפט טעון הדורש הסברים רבים - הן מבחינה תחבירית ולשונית והן מבחינה תוכנית. משמעותו היא שבעקבות מעשה הקנאות של פנחס, שגרם להשבת חרון האף של אלוקים, מוענק לו שכר בדמות ברית שלום.
מכאן אפשר להסיק כי הפרשה משמשת מקור מרכזי ללימוד סוגיית הקנאות בהלכה היהודית. יש שראו בסיפור פנחס מקור מעורר השראה למעשי נקם בערבים חפים מפשע, אחרים לקחו את הסיפור למקומות אחרים. האם התנהגות פנחס יכולה לשמש מודל לחיקוי? האם פגיעה באדם שחטא, ללא הבאתו לדין ולמשפט, היא אכן הדרך שבה אנחנו מבקשים להנהיג חברה?
על רקע אירועי הימים האחרונים מקבלות שאלות אלה משנה תוקף וחשיבות; דברי תורה שנלמדים בשטחיות יכולים לשמש רקע להתנהגות חולנית ופושעת.
חשוב להדגיש כי מעשה פנחס נעשה כלפי מי שעל פי הדין היה ראוי להיענש ולא כלפי מי שאינו חייב דבר. זאת ועוד, רבותינו מלמדים אותנו כמה עקרונות הקשורים במעשה פנחס הנלמדים מהפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם". מעשה הקנאות של פנחס אינו דבר הנעשה בחשכת ליל בשל פחד מכוחות הביטחון והמשפט, אלא הוא מתרחש לעיני כל העם ומבטא את ההלכה כפי שנוסחה למצבים כאלה.
כל מה שעשה פנחס היה בעקבות שיתוקו של משה. למרות ההצדקות ההלכתיות שהיו למעשיו של פנחס (מה שאין ולא היה לפושעים שרצחו את הנער הערבי), אמרו חכמים שלו היה שואל פנחס אם לעשות כן, היה נענה בשלילה. עם זאת, לו היה זמרי בן סלוא, הנשיא המדובר, פוגע בפנחס, היתה לו הצדקה מלאה לכך.
ואחרי כל האמור ראתה המסורת להפריד בין הסיפור לבין השכר שמעניק האלוקים לפנחס בפרשתנו. היה צורך בפסק זמן לבחון ולבדוק לא רק אם המעשה היה נכון אלא גם לראות את האישיות שעמדה מאחוריו, את פנחס, ורק אז להעניק לה את שכרה.
רק אחרי שניתחנו את דמותו של האיש המבצע, ראינו כי אכן שיקוליו היו נקיים ומעשיו טהורים, או אז מוענק לו שכר. ומהו השכר "בריתי שלום"? שיחזור להיות איש שלום ולא איש של קנאות. בסופה של הפרשה, כאשר משה מחפש מנהיג שיחליף אותו, הוא אינו פונה לפנחס.
מנהיגות של אומה אינה צריכה להיבנות על מעשי קצה. מנהיגות אמיתית חייבת להיות כזו שתרומם עם שלם לעבר יעדיו בבטחה ובשלום.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
