התעוררתי בבוקר זה עם תחושת עצב עמוק וכאב צורב על האסון הנורא והרצח בדם קר של גיל־עד, נפתלי ואייל הקדושים, אבל באופן פרדוקסלי הרגשתי גם עוצמה והתרוממות רוח. החברה הישראלית עברה מהלך מיוחד בשלושת השבועות האחרונים, מהלך של סולידיות, אחוות אחים ואמונה, שאותו הובילו באצילות בלתי נתפסת משפחות שער, פרנקל ויפרח. אני מניח שתחושה פרדוקסלית זו מלווה רבים מאיתנו. היטיב לתאר זאת ניתאי, המדריך של גיל־עד ונפתלי בישיבת מקור חיים, בהספד שנשא בטלמון: "כמה שחיפשנו אתכם... ובסוף מצאנו את עצמנו".
היישר מלוויית הנערים במודיעין הגעתי במעבר חד לערוך חופה לזוג צעיר. לפני שבירת הכוס שיתפתי בהתרגשות עם האורחים תובנה חדשה על המנהג לברך בברכת "מזל טוב" מייד לאחר שבירת הכוס. ככל שמנסים לשבור אותנו, אנו מתחזקים ומצליחים להמשיך בבניין הבית הלאומי שלנו. השבר והבניין אחוזים הם זה בזה.
דווקא מתוך התחושות המורכבות של ימים מלאי משמעות אלו, אני רוצה להציג שאלה או להציב אתגר בפני החברה הישראלית. זו שאלה שמנקרת במוחי ללא הרף ביממה האחרונה - איך ממשיכים את הסולידריות ואת האחדות? איך דואגים שמה שהתחולל כאן בחברה לא יחזור לאחור בהשפעתם הצינית של חלק מערוצי התקשורת ומהפוליטיקאים המשחרים לטרף הרייטינג? איך לא ניתן לקיצונים משני הצדדים לגרור אותנו לשיח של פלגנות ושל שנאה? איך נוודא שהתרבות הנבובה של "האח הגדול" ושל חבר מרעיו לא חוזרת להשתלט על הרקע ומאביסה את מוחותינו בתוכן רדוד אשר יחליף את העומק ואת העוצמות ששאבנו ממשפחות שער, פרנקל ויפרח?
יש מדרש קשה על סיפור עקידת יצחק, ודומני שיש בו מסר משמעותי לזמן הזה. לאחר שהמלאך אומר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" הוא מוסיף ואומר "ואל תעש לו מאומה". חז"ל למדו מזה שאברהם ביקש מהקדוש ברוך הוא לכל הפחות לפצוע או לעשות חבורה ביצחק. מדוע שאברהם ירצה לעשות דבר מעין זה לבנו? למה אברהם מתעקש כל כך, לכאורה, לפגוע ביצחק? הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" מסביר שאברהם בא עם בקשה ספציפית מאוד לריבונו של עולם. הבאת אותי בעל כורחי למקום של התרוממות נפש בעקבות העקידה. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? כל מעלה רוחנית שאליה מגיעים האדם או הציבור עשויה לפרוח ולהתנדף, אם לא ילווה אותה מעשה משמעותי שיקבע את המדרגה הזו. אברהם אבינו ביקש לבצע אקט מעשי כדי לקבע את המדרגה שאליה הגיע דרך תעצומות הנפש שנדרשו ממנו בפרשת העקידה. לכן מייד הראה לו הקב"ה את מבוקשו: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך". את אותו האיל מעלה אברהם לעולה במקום בנו.
העקידה של שלושת הנערים התמימים והאמיצים הביאה גם אותנו בעל כורחנו למקום של התרוממות נפש, סולידריות, ערבות וגאווה לאומית. דווקא בשל כך, עלינו לעשות מעשה עכשיו בטרם נחזור לשיגרה. עלינו להביא למפגשים ולשיח של כל חלקי החברה, דתיים וחילונים, חרדים ומסורתים, עולים וותיקים, שיח סביב עומק ומשמעות, גורל וייעוד. אסור להרפות לרגע מתחושת הסולידריות. "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ..." (שיר השירים).
מה שבטוח, אסור לנו לתת למפלצת הרייטינג לגרור אותנו מחדש לזירת הגלדיאטורים התקשורתית, שבה מתגוששים פלגנים מן הקצוות השונים ואנו המעודדים יושבים בכורסת הנוחות שלנו בסלון וצופים בהנאה. נברח מתוכניות הריאליטי הזולות ומאנשי תקשורת המנסים להתמקד ברע ובמפריד. אם כחברה נחרים את התוכניות הללו ונעניק רייטינג גבוה דווקא לתוכניות שיעסקו באהבת הרֵעַ, בסולידריות, בעוצמה לאומית, באמונה, בחיבור ושיח, משהו בשיח הציבורי אשר השתנה בשבועות האחרונים יתקבע ויישאר איתנו.
"בִּלַּע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". אמן.
הכותב הוא מנכ"ל רבני בית הלל