מרקם היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים של מדינת ישראל עדין ושברירי. במשך שנים רבות היתה מקובלת תקווה, שיש פער גדול ומהותי בין הנהגת הציבור הערבי, שהיא קיצונית בעליל, לבין הציבור עצמו שדעותיו לכאורה יותר מתונות. ההפגנות האלימות ביום שישי באום אל־פחם על רקע ההתבטאויות הזדוניות והמתלהמות של ח"כ חנין זועבי וג'מאל זחאלקה, מעוררות מחשבות נוגות ועגומות באשר לאפשרות לחיות בדו־קיום אמיתי במדינת ישראל. לפני שעוסקים בשתי מדינות לשני עמים, חשוב מאוד לברר מי נכלל בהגדרת העמים.
ההפגנות והמסרים בהפגנה מוכיחים בעליל כי המפגינים מזדהים עם המעשים ועם הדרישות של חמאס, ולא עם פעולותיה של מדינת ישראל שנועדו למצוא את החטופים ולהגן על אזרחי המדינה, כולל הערבים. נזכור שגם ערבים־ישראלים היו קורבנות הטרור של אחיהם המחבלים יותר מפעם אחת.
התנהגותם של המפגינים באום אל־פחם היא כפוית טובה בעליל. כל בר דעת יודע שגם תמורת סכומים נכבדים איש מהם לא יסכים לעבור ולחיות בשלטונן של מדינות ערב או הרשות הפלשתינית. הם יהיו צבא החלוץ במאבק להשאיר את אום אל־פחם במסגרתה של מדינת ישראל. ערביי ישראל נהנים מאוד מהדמוקרטיה הישראלית, ובו בזמן מרשים לעצמם להזדהות עם אויביה החריפים ביותר של המדינה שהם אזרחיה. מדינת ישראל לא מחייבת את אזרחיה הערבים להתגייס לצבא ולהשתתף במאבק הצודק בטרור הערבי, אולם זכותה של המדינה לצפות לנאמנות אזרחיה בימים של סופה וסערה. לא נשכח שערבים־ישראלים, כולל חברי כנסת, שיתפו פעולה עם האויב וסייעו לו במזימתו לפגוע בחיילי צה"ל ובאזרחי המדינה.
רגע האמת של אזרחי ישראל הערבים מתקרב. הם חייבים להחליט למי מסורה נאמנותם; למדינה שהם אזרחיה או לכוחות האופל, שבמשך שנים רבות מנסים להלך אימים על מדינת ישראל בפעולות טרור וחבלה. אין נאמנות כפולה, וקיימת סתירה מובנית בין הנאמנויות.
עשרות רעולי הפנים שהשליכו אבנים ובקבוקים לעבר השוטרים וסגרו ציר תחבורה מרכזי, מסכנים עמל של שנים. אם הציבור הערבי בקול ברור, נחרץ ואמיץ לא יתנער מחברי הכנסת, מהמסיתים ומדוברי האיסלם המיליטנטי, יש לצפות לימים של עימותים חריפים ומיותרים. חשוב שיידעו כולם כי היהודים אולי תמימים, אבל בשום פנים ואופן לא "פראיירים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו