1 נבחרת אורוגוואי סימלה עבור רבים קבוצה ערכית. המלחמה על המגרש, האגרסיביות והאנדרדוגיות התמידית, המשולבת בראייה עצמית של אלופת עולם, גייסו עבורה אוהדים ניטרליים שהתחברו לתשוקה המקומית למשחק. אבל הנבחרת הזו איבדה רבים מהאוהדים הללו לאחר הנשיכה של סוארס. לא בגלל הנשיכה, סוארס כבר צועד לבד מזמן, אלא בגלל ההתגייסות סביבו.
יש שיאמרו שיפה לראות כיצד הם מצופפים את השורות ולא נותנים לכידונים מבחוץ לדקור בשר מבשרם. אבל לזכות אותו בקבלת פנים של גיבור בשובו למדינה? בביקור של נשיא המדינה? בהאשמות כלפי התקשורת האנגלית? האם אין שם מספיק אנשים שיאמרו לו את האמת? האם הם באמת לא מבינים שלא הכל מותר? חצי הדרך לפתרון הבעיה היא להודות בקיומה.
נדמה שבאורוגוואי עוד לא הפנימו את העניין, ולא עוזרים לסוארס להפנים. לכן הנשיכה הבאה היא עניין של זמן, וכולנו תקווה שקולומביה צירפה הלילה את חבריו של סוארס לקבלת פנים נוספת של תירוצים במונטווידאו.
2 אחד העניינים הלא פתורים שצף בכל מונדיאל הוא ההתייחסות לארה"ב ולחשדנות שבה החיבור שלה למשחק הכדורגל מתקבל.
זה נראה כמו אורח לא קרוי במסיבה עולמית שהחוקים בה ברורים, ויש צורך במבוגר אחראי שיסביר למבולבלים החינניים הללו את כללי הטקס. וגם אז, יתהו רבים, האם הם באמת מבינים שתיקו הוא לעיתים ניצחון והפסד שווה העפלה? התשובה היא כן. מבינים. יותר מאלה המזלזלים בהם.
הם מכירים את תורת האימון של המשחק, את המתודיקה, את הטקטיקה ואת ההנאה שניתן למצוא בו. לקח זמן עד שהעניין חילחל עמוק מספיק, אבל כיום המשחק נמצא ברובד עממי של ילדים המשחקים בבתי ספר ובמועדונים, ברובד לאומי השולח מספר עצום של אנשים לכיכרות לצפייה משותפת, ברובד התקשורתי שם האייטמים עברו מהאזוטריקה למרכז, וברובד טרנדי של פנאי ותרבות, הפותח אפשרויות קוסמופוליטיות והופך את הדיון במשחקים לסוג של אמירה פוליטיקלי קורקטית. גם אם רבים לוקחים טרמפ על האירוע כדי להיות מאגניבים (איפה לא?), יש שם אהבה ותשוקה אמיתית למשחק, כזו שתספק גם את הטהרנים שמפקפקים בכוונות הטובות שלהם. ומה שבאמת מפתיע בהתייחסות לאמריקנים ולכדורגל הוא שבכלל מופתעים מהחיבור הזה.
3 הסיקור הרחב והמקיף של המונדיאל בטלוויזיה הוא אחד הדברים המנחמים את אלה שלא עלו על טיסה לברזיל.
דווקא מהכורסה, מהשידורים הישירים, ומתוכניות הדיונים לפני ואחרי המשחקים ומהדיונים בפייסבוק ובבלוגים הצופה המתעניין מקבל את התמונה המלאה של האירוע, יותר ממי שצועד ברחובות ריו, סאו פאולו ורסיפה ומתחכך במונדיאל מקרוב, מפלרטט עם אוהדות הולנדיות ושותה בירה עם המקומיים. מעבר לכך, המונדיאל הנוכחי נתן לתוכנית כמו "יציע העיתונות", הנקראת כרגע "מונדיאל ביציע", הזדמנות להחזיר את כבודה האבוד, ואכן חזור חזר, לפחות בחלק מהתוכניות. מעניין שזה קרה, ממש כמו אצל קבוצת ספורט, כשחזרו שם למקורות ומילאו את הפאנל בעיתונאים אמיתיים.
ברגע שבפאנל יושבים אבי מלר, רון קופמן, יהונתן כהן, עמיחי שפיגלר, דור הופמן ואורחים דעתנים כגון הסופר ניר ברעם, הדיון לפתע מקבל עומק ומשמעות.
לפתע לא צריך להתחמש במסנן מילים כדי לנטרל את האינטרס של הדובר. אפשר להחכים. להקשיב בנחת. לשמוע תובנות ראויות על הנשיכה של סוארס, דרך הטקטיקה של סקולארי ועד להתנהלותו הבעייתית של אלי טביב.
זו היתה הוכחה נוספת שהגחיכה את הטענה ששחקני עבר יכולים לתת את התמונה "האמיתית" על המשחק. ידע נרחב, דעה מקורית ואומץ להגיד את האמת שלך - האם זה יותר מדי לבקש?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
