סוגיית מחיר שחרור שבויי צה"ל וחטופים בנתיבי תחבורה מורכבת וסבוכה. שלובים בה פילוסופיה, מוסר, משפט, פוליטיקה ותקנת הציבור. אין אדם בעולם שיכול להיכנס לתוך סערת הנפש של הורים, אחים וילדים של חטופים. תעצומות הנפש והאצילות שהפגינו משפחות שלושת החטופים הן מגדלור של כוח ועוצמה לעם שלם, ועדיין אין אנו פטורים מלעסוק בשאלת מחיר שחרורם של הבנים.
בעיסקת שליט שוחררו 1,027 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל. עתה, משנחטפו שלושה צעירים נוספים, חשוב לקיים דיון ציבורי מעמיק בדרכי התגובה וההתמודדות של ישראל באשר למחיר שראוי ונכון לשלם, אם בכלל, עבור שחרור חיילים ואזרחים חטופים.
לצערי, לתוך המרחב הציבורי נזרקו אמירות, כתבות ופרשנויות שהן ביטוי לצביעות חוגגת. רבים מהפרשנים שטוענים היום בסגנון "אמרנו לכם" ביחס לסכנות שבעיסקת שליט, היו בין אלה שהובילו את המסע הציבורי הרחב לשחרורו של גלעד שליט "בכל מחיר". גם הם הפנימו את המחיר של "בכל מחיר". התקשורת הישראלית, כמו במקרים רבים בעבר, מצטיינת בחוכמה שבדיעבד.
תופעת החטיפה של בני אדם לצורכי מיקוח מוכרת וידועה משחר ההיסטוריה. בתחילת ספר "בראשית" מסופר על לוט, אחיינו של אברהם, שנלקח בשבי. אברהם לא מהסס, מגייס את חניכיו, ובמבצע קרבי נועז רודף אחר החוטפים עד מבואות דמשק, מכניע אותם ומשחרר את לוט, בני ביתו ורכושו. לא עלה כלל על דעתו לנהל מו"מ עם השובים.
ימי הביניים עמוסים באירועי חטיפה למכביר. במקרים רבים היו אלה יהודים שנחטפו כדי לסחוט את כספי פדיונם. הנוכרים ידעו את משמעות המצווה היהודית של פדיון שבויים, וניצלו אותה לצורכיהם. קהילות היהודים באירופה ובמזרח נחלצו, מתוך ערבות הדדית, לפדות את השבויים. לעיתים המחיר ששולם היה גבוה מאוד, מחיר שעודד את תעשיית החטיפות.
זה התחיל ב־1968
בעשרות השנים האחרונות חטיפה של חיילים או אזרחים במדינת ישראל לא נועדה לשם בצע כסף, אלא ככלי זדוני במאבקם של הפלשתינים לשחרור מחבלים, רבים מהם רוצחים אשר נידונו למאסר, מחבלים משוחררים, שחתמו על התחייבות סרק לא לשוב לעסוק בטרור.
בשם העקרונות היהודיים הנאצלים, ב־1968 החלה מדינת ישראל להחליף שבויים תמורת מחבלים; נוסעי טיסת אל על שנחטפו לאלג'יריה תמורת 24 מחבלים; ב־1978 היה זה חייל שבוי אחד תמורת שחרור 76 מחבלים. בשנת 1983: תמורת שישה חיילים שוחררו 4,700 מחבלים. בעיסקת ג'יבריל ב־1985 שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים. בעיסקת טננבוים שוחררו 436 מחבלים תמורת אזרח, ובעיסקת שליט תמורת חייל אחד שוחררו 1,027 מחבלים. לא צריך להיות מומחים לאתיקה כדי להבין שמחירים כאלה הם בבחינת פשיטת רגל ערכית ומוסרית. דו"ח ועדת וינוגרד שפורסם ב־2008 מביע עמדה נחרצת נגד ביצוע מה שהוועדה מכנה "עסקאות מטורפות": "איש לא ישפוט בני משפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו... חשוב לציין כי אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרור חייל חטוף - היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור שבו היא ממוקמת".
הנאמנות לעקרונות ניצחה
סוקרטס, מגדולי הפילוסופים היוונים, הועמד לדין באשמות שווא, הורשע ונידון למוות בשתיית כוס תרעלה. בלילה שלפני ביצוע גזר הדין תלמידו קריטון שיחד את סוהריו ונכנס לתאו בניסיון לשכנע אותו להימלט מהכלא. במהלך הוויכוח על חובת הציות לפסקי דין, לימד אותנו סוקרטס שיעור מאלף בתנאי קבלת הכרעות בדילמות מוסריות. תנאי ראשון: אין לקבל את ההכרעה בהסתמך על הרגש, כיוון שהרגש מטבעו מטעה ופוגם בטוהר התבונה. תנאי שני: אין ללכת אחרי דעת הרוב והלכי הרוח בציבור, חובה לסמוך על הפילוסוף המדינאי שיודע להבחין בין חשיבה קצרת טווח של ההמונים לבין שיקולים ארוכי טווח של טובת החברה. תנאי שלישי: אין לשנות את העקרונות המנחים על פי מציאות שמשתנה ללא הרף או לאור שיקולים אינטרסנטיים. סוקרטס, דרך אגב, לא השתכנע מהנימוקים שהוצגו לו ושתה את כוס התרעלה, מתוך נאמנות לעקרונותיו.
בדמוקרטיה המודרנית מי שאמורה לפעול על פי הנחיותיו של סוקרטס היא ההנהגה הנבחרת. תפקיד ההנהגה לראות את התמונה הכוללת, לפעול ברציונליות ולהתמקד בטובת החברה. יש לציין כי ממשלות ישראל לדורותיהן לא פעלו על פי העקרונות המנחים והמדיניות המוצהרת, והעצימו את המוטיבציה לחטוף אזרחים וחיילים.
המעבר מהתיאוריה לעולם המעשה מורכב לעיתים. אין לי שבריר ספק כי אילו לצה"ל היתה אפשרות לשחרר חטופים בפעולה צבאית בעלת סבירות להצלחה, הממשלה לא היתה מהססת לתת את פקודת המבצע.
מה אפשר לעשות כאשר אין אופציה צבאית זמינה, והאמירה כי לא משחררים מחבלים בשום מקרה לא מצליחה לעמוד במבחן המציאות בדמוקרטיות נאורות? הדיבורים המתלהמים על חקיקה שתאסור שחרור מחבלים גם היא פן לא רציני של "בכל מחיר". בנסיבות שכאלה יש לבצע מערכת של איזונים בין אינטרסים וערכים מגוונים. את האיזון הראוי אפשר ללמוד מהמורשת היהודית העתיקה, שהתמודדה פעמים רבות בהיסטוריה עם סוגיית חטיפות לצורכי מיקוח. הקהילות היהודיות עשו מאמצים ניכרים כדי לשחרר חטופים, ומאידך גיסא הכירו במחיר המסוכן ומשולל ההיגיון של שחרור בכל מחיר. התוצאה היתה שההלכה אימצה את העיקרון המובא במשנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן". תקנה מובהקת שמשמעותה שאין להיענות באופן גורף לדרישות החוטפים, ואין שחרור בכל מחיר. חכמינו העדיפו את האינטרס הכללי על פני האינטרס הפרטי של השבוי ובני משפחתו. התקנה נועדה לאפשר לראשי הקהל לעמוד מול הלחץ הציבורי ולא להיכנע לו.
עמדתה הנחרצת של ההלכה קיבלה ביטוי בעניינו של רבי מאיר מרוטנברג (המהר"ם), מגדולי הפוסקים ומנהיגי אשכנז במאה ה־13. בעקבות הלשנה של מומר, המהר"ם הושם בכלא על ידי הקיסר רודולף הראשון. הקיסר, שהבין את התועלת הכלכלית שבמאסר הרב, דרש סכום עתק בעבור שחרורו. אנשי הקהילה, שהעריצו את המהר"ם, עשו מאמצים ניכרים וגייסו את הכסף שדרש הקיסר. המהר"ם סירב מכל וכל לתשלום הכופר עבורו, על בסיס העיקרון ההלכתי שאין פודין השבויים יותר על דמיהן, והמשיך לשבת עוד שבע שנים בכלא עד שמת שם. כעבור 14 שנים נוספות נפדתה גופתו לקבורה יהודית.
המהר"ם הבין כי בשחרור שבויים וחטופים צריכה להתקיים מידתיות, שהיא העיקרון ההלכתי המנחה. אין לשלם כל מחיר, ומאידך גיסא אין לבטל את האופציה של ניהול מו"מ באין דרך אחרת להציל את השבויים. יידעו חיילים ואזרחים כי ממשלתם תעשה את שאפשר כדי לשחררם, ויידעו המחבלים כי לעולם לא יקבלו מעבר למחיר מינימלי, לדוגמה אחד כנגד אחד. את העסקאות המטורפות יש לסלק מסדר היום, וגם את ההצעות שלפיהן בשום מחיר לא משחררים חטופים. איזון ומידתיות אמורים להיות ביסוד שיקול הדעת של המנהיגים. ייתכן שאלו המלצות ועדת שמגר שלא פורסמו, וחבל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
