השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "קרח". מאז ומעולם נחשב הסיפור של קרח וחבורתו לסמל למחלוקת שאינה עניינית - או בלשון חכמינו - "מחלוקת שאינה לשם שמיים". דורות רבים אהבו לעסוק בנושא שתמיד יש בו ניחוח של אקטואליות.
רש"י פתח את פרשנותו לפרשה במילים הבאות, "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". לכאורה מה יש לדרוש כאן, הלוא הסיפור כל כך פשוט, ובדרך כלל רש"י עוסק רק בפשט. ואכן יש לשאול היכן מצאו חכמינו רמז לכך שהמחלוקת בין קרח ומשה לא היתה עניינית. אדרבה, הטיעונים העיקריים שמשמיע קרח עומדים במבחן ההיגיון.
הבה נתבונן בטיעונים העיקריים. הראשון והמרכזי הוא נגד משה, שממנה את אחיו, אהרן, ואת בניו להיות הכהנים במשכן (מה שהיה מכונה היום, בצדק, נפוטיזם). דבריו של קרח בעניין הם דברים נכוחים, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם, ומדוע תתנשאו על קהל השם". הפסוקים שנאמרו קודם מעמד הר סיני ודאי הידהדו בראשם של רבים, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר כל העם הוא כהן ולא רק משפחה אחת. טיעון זה מקבל משנה תוקף כשרואים כמה מ"קרובי המשפחה" של משה מתמנים לתפקידים שונים.
הטיעון השני נשמע מפי קבוצה אחרת (דתן ואבירם), ולפיו משה נכשל במשימה העיקרית שבגינה התמנה להנהיג - להכניס את העם לארץ ישראל. במקום לקבל עליו אחריות ולפרוש מתפקידו, הוא מסובב אותם במדבר, מטשטש את כישלונותיו "העיני האנשים ההם תנקר", ולא רק זאת אלא "תשתרר עלינו גם השתרר", כלומר מנצל את תפקידו באופנים שאינם ראויים.
אפשר להתווכח עד כמה מוצדקת הביקורת של קרח, אבל מדוע אי אפשר לראות בה ביקורת לגיטימית המקובלת בחברה דמוקרטית?
* * *
מובן שאפשר לטעון בצדק כי משה עשה כל דבר על פי האלוקים, ולכן כל הטענות המופנות כלפיו אינן נכונות במהותן. אבל אם זה היה המצב, היה על המתלוננים להלין על השם, כפי שעשו לא אחת. סביר להניח כי אילו קרח היה משוכנע שהכל נעשה על פי החלטת האלוקים, הוא לא היה מעז להציג את טיעוניו ועוד בבוטות ובחדות שכזו. סביר להניח שגם התורה לא היתה מרחיבה כל כך בתיאור המחלוקת הגדולה של קרח ועדתו אילו תמצית הוויכוח היתה אם נכון לשמוע בקול השם או לא.
מסורות רבות מספרות לנו כי רבים מהעם היו בצד של קרח ברמה העניינית, כלומר חשבו שהוא צודק, אך לא השתתפו במחלוקת הגדולה הזו. מדוע יש מקורות בספרות הנסתר הטוענים כי לעתיד לבוא הלכה כקרח, כלומר, שדבריו אינם הבל? אם כן, מדוע החומרה הרבה שבה מתייחסת התורה לחבורה הזו?
כדי להתמודד עם הנושא אני מבקש להעלות את השאלה מתי התפרצה מחלוקת זו. לכאורה קרח היה צריך לצאת חוצץ נגד מעשיו של משה מייד אחרי שהודיע בפרשת "במדבר" על מנוי הלוויים. מדוע לא עשה כן אז? בפשטו של מקרא מרידת קרח מתרחשת אחרי פרשת "שלח", שאותה קראנו בשבוע שעבר, ושבה נגזר על העם להסתובב במדבר ארבעים שנה. או אז חובר קרח עם טענותיו הישנות אל האחרים שמנצלים את המרירות בעקבות העונש על חטא המרגלים, ויחדיו הם יוצאים נגד משה.
לקחת עם השרוי במצוקה נוראה להסתובב לשווא במדבר עוד ארבעים שנה, לנצל מצוקה זו ואז להעלות את כל הטענות (הלגיטימיות כשלעצמן) שיש כלפי המנהיגות במקום לסייע לעם בשעותיו הקשות - זו מחלוקת שאין לה קיום.
השבוע חווה העם כולו כאב נורא, חברה שלמה נושאת בעול עם שלוש המשפחות מעוררות הכבוד המחכות לשובם של בניהן. השבוע מרגיש העם כי שלושת הבנים החטופים הם בני העם כולו, ואינם שייכים למגזר כזה או אחר. בשעות הקשות והמיוחדות הללו העם כבר יודע להבחין בין עיקר לטפל, בין המפריד למחבר ולמשותף. שבת שלום.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
