חטיפתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח אינה סיפור הצלחה של אף אחד מגורמי הביטחון. לא של המשטרה, לא של צה"ל ולא של השב"כ. אבל, במדינת היהודים, במקום שאין הצלחות - מחפשים כישלונות.
בימים האחרונים, כשהפתרון לא נראה באופק ואין התקדמות של ממש, מתנהל בתוך המערכת הביטחונית, בעידודם של חלק מכלי התקשורת ועל חשבונם של הנערים החטופים, קרב מכוער על דעת הקהל בניסיון של כל אחד להסתיר את גודל הכישלון של עצמו, ביודעם שככל הנראה, לעולם לא יהיה אפשר לדעת אם מענה סביר ומיידי לשיחה עם אחד החטופים עם המוקד המשטרתי היתה יכולה לסכל את האירוע.
אז נכון, מוקד 100 של משטרת ש"י התרשל ולא עמד במשימה כפי שהיה מצופה ממנו, אבל גם צה"ל והשב"כ, שלימדו אותנו שהם יודעים על כל מה שנעשה בשטחי יהודה ושומרון, אינם מצליחים מאז לאתר את החוטפים ואת המחבלים. עם כל הכבוד, ויש כבוד, יואילו גם הם לבדוק את עצמם. הרי השב"כ לא סיפק התרעה ממוקדת, וצה"ל כבר שישה ימים בשטח.
בהפוך על הפוך, דווקא צו איסור הפרסום מונע בינתיים את הבאת תוכן הקלטת לידיעת הציבור - וייתכן שבכך לא מתאפשר למשטרה להציג את גרסתה במלואה.
השר לביטחון הפנים מעניק בדרך כלל גיבוי למשטרה, אולם ספק אם התבטאויותיו אתמול נאמרו בעיתוי הנכון.
ולא נותר אלא לשאול: איך ייתכן שבמדינה עם השב"כ הכי מפחיד ושושו שיש, שרשם לעצמו הצלחות רבות עד למקרה הזה, ועם צבא חזק ומצויד היטב, ששולט בשטחי יו"ש כבר תקופה ארוכה ובדרך כלל משליט שם ביטחון - כל כך קל להפיל את האחריות לפיגוע כל כך חמור על מוקדן אחד?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
