לכאורה מעיד שבוע הספר, עם כל ההמולה והשמחה שסביבו, על מעמד די מרכזי של הספרות העברית בחיי הציבור במדינת ישראל. הוא הדין במידה מסוימת גם בהמיה הרוחשת לרוב בחנויות הספרים, ובמיוחד ברשתות הגדולות שלהן. אין גם להכחיש את החיוניות הרבה שמפגין הציבור הישראלי בכללו בכל הנוגע להתעניינות בכל דברי הדפוס (כנראה יותר מאשר בארצות רבות אחרות) - בעיקר בעיתונים, אך גם בספרים; ועוד יותר מגלה הציבור עניין באמצעי תקשורת אלקטרוניים. אולם ככל שמדובר בספרות, ובמיוחד בספרות המקור, אליה וקוץ בה: התמונה רחוקה מלהיות מעודדת.
מעמד הספרות העברית בישראל רחוק מלהיות מעולה כיום; ולא עוד אלא שבניגוד לתדמיות פופולריות של המולה יחצנית ופרסום, המעמד הזה דווקא הולך ונחלש ככל שמדובר בהיבט הציבורי. כמה וכמה סיבות לכך.
1 ראשית, כידוע, כל "כוכב הלכת הגוטנברגי" - כלומר כל פרסומי הדפוס, לרבות העיתונות, ולא רק עולם הספרים - נדחק במידה רבה הצידה על ידי המהפכה האלקטרונית על כל אביזריה, החל מהטלוויזיה והאינטרנט ועד הסמארטפונים. המהפכה האלקטרונית הזאת (שאפשר לראות בה בצדק את המהפכה התעשייתית השלישית) יוצרת יקום תקשורת כלל עולמי, זמין ומיידי, שדוחק מפניו לא רק את האנציקלופדיות המודפסות, אלא גם את עולם הדפוס הלא אלקטרוני בכללו.
מידת העיון והפנאי השלווה, הכרוכה מעצם טיבה בקריאת ספר, מפַנה את מקומה לעיון חפוז ומתעדכן בלי הרף בעת העלעול האלקטרוני. לפיכך, לא רק תוכניות הריאליטי למיניהן משתלטות על תשומת הלב הציבורית, במקום יצירות ספרות "מוליכות" בנוסח של פעם; גם כל היקום האלקטרוני אינו מיטיב עם היקום הגוטנברגי, ועם הספרות בתוכו.
2 היחסים בין יקום אלקטרוני ליקום גוטנברגי - והספרות בכללו - הם סוגיה אוניברסלית ולאו דווקא ישראלית. אולם בארץ קיימים קווי אפיון חברתיים ותרבותיים מיוחדים, שחלק מהם גורם גם הוא ללחצים על מעמדה המיוחד - ושמא יש גם לומר המיוחס - של הספרות מהתקופה הקודמת. הלחצים המדיניים, הביטחוניים וגם החברתיים הפנימיים, שמדינת ישראל נתונה בהם בלי הרף, יוצרים מעין דרישה מובלעת ומתמדת לביטוי הדילמות והלחצים הללו בספרות, ובפרט בספרות האמורה להיות פופולרית, השואפת איכשהו לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית.
כך מוצאת את עצמה הספרות, מדי פעם, בתחרות עם העיתונות המודפסת, המקוונת והמשודרת, על שיקוף הסוגיות הבוערות בסדר היום הישראלי. זאת תחרות שבה הספרות מופיעה מראש במעמד נחות - וכמה סיבות לכך.
ראשית, בעת היווצרותה של ספרות ריאליסטית־נושאית, עדיין לא היו רוב אמצעי המדיה שיש כיום, המתייחסים גם הם באופן עיקרי ומרכזי לכל הסוגיות הפוליטיות והחברתיות העומדות על הפרק. התייחסות זו של המדיה למצב החברתי והמדיני היא כיום משוכללת, וסופר הרוצה אף הוא להעלות במרכז יצירתו סוגיה חברתית אקטואלית, מנפק לא פעם רק תעתיק חיוור ומוחלש של ייצוג הבעיה במדיה.
כלל זה חל כיום לא רק על סיפורת, אלא גם על שירה, ובמידת מה גם על מחזאות. אמנם ברור כי אין לשלול גם כיום אפשרות של הופעת רומן חברתי־פוליטי חשוב אשר יתגבר על מצב שבו כתבה מבריקה מייתרת אותו - מבחינה מסוימת עץ הריאליזם בספרות הוא "ירוק לעד" (אם ליצור פרפראזה על דברי גתה) - אולם בניגוד לאמונתם של יוצרים רבים הסוברים כי קל לכתוב יצירה חברתית־פוליטית, הרי דווקא התחום הזה הוא (לפחות כיום) פרוץ ביותר להשתחקות של המיוחדוּת ושל הרמה של היצירה. קשה ביותר ליצור באקטואליה כיום יצירה איכותית, העומדת באמת ברשות עצמה.
כדוגמה, אפשר לציין כי מתוך ריבוא משוררים קומוניסטים שכתבו שירה פוליטית, בלטו רק מאיקובסקי וברכט כיוצרים גדולים; ומתוך ריבוא יוצרים ימניים ושמרנים, שניסו לתת ביטוי להשקפתם, היה רק ת.ס. אליוט אחד. שכן כמעט בלתי אפשרי לטפח בספרות תחרות צולחת עם המדיה בתחום שיקוף בעיות חברתיות ומדיניות באופן מיידי.
3 עד כאן מניתי שתי סיבות לבעייתיות במעמדה של הספרות בישראל כיום, ושתיהן כרוכות במעמד הכללי של המדיה. אולם לירידת מעמדן של רוב יצירות ספרות גם סיבה חברתית־כלכלית נוספת.
בחברה הישראלית הנוכחית בולט מאוד היסוד הכלכלי של רווח כספי וטיפוח האגו הכלכלי בכל מחיר, עד כדי שהממשות עצמה נתפסת במידה רבה בעיקר מבעד למשקפיים כלכליים אגוצנטריים וכמירוץ להצלחה כלכלית. על הרקע הזה נתפסת לא פעם הספרות כולה כתחום קישוטי בלבד, כשעלילת החיים ה"אמיתית" מתרחשת כביכול בין הרצת מניות של טייקונים, או תוך כדי סטארט־אפים ואקזיטים. לאיזה אקזיט יכולה לצפות הספרות? לאיזו הלוואת ענק מקרני הפנסיה של כולנו ולאיזו "תספורת" היא יכולה לייחל?
4 ולבסוף, קיימת גם בעיה פוליטית המכבידה גם היא על המצב הסגולי של הספרות. כוונתי להשפעת הגישה האופנתית של פוליטיקלי קורקט, שניכרת בספרות הצעירה שלנו. בתקשורת ובחלק ניכר ממחלקות מדעי הרוח באקדמיה נוצר "בון־טון" פסבדו־שמאלי של דקונסטרוקציה, ולפיו לא העמקה יצירתית תוך זיקה למקורות השפה העברית ולא אובייקטיביות האיכויות קובעות את ערך הטקסט. במשחק הכוחות הנוכחי, ה"מערבי" וה"ציוני" מפנים מקומם לתמהיל מרדני לכאורה, שנהפך לאופנה צפויה ושחוקה. זהו תמהיל של מגדריוּת והערצת האחֵר (למשל, הפלשתיני ואף הגי'האדיסטי). לא פעם מתחברת האופנה הזו עם תנופה פרסומית והערצת הרייטינג (ראו את מודעות הענק של הוצאות הספרים, שאם לשפוט על פיהן, מופיעים כאן מדי שנה מאות רומנים של מאות גאונים).
אינני טוען שאין אצלנו בכלל סופרים מוכשרים. יש גם יש, ובהם גם כאלה שיצירתם נכתבת על רקע היסטורי וחברתי (כך, למשל, מן הראוי לציין לטובה בסיפורת של התקופה האחרונה פרוזאיקנים כניר ברעם וכיוסי סוכרי). אולם הכלל כיום הוא כדלקמן: אם רצונך לחפש ספרות צעירה טובה, היא נסתרת ב"בדידות המעבדה" של יוצרים פחות ידועים, רחוקים מרייטינג, מתקינות פוליטית ומרצון להתחרות בזירה של יחצנים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
