המונדיאל שעומד להיפתח הערב הוא חוויה משפחתית. הזדמנות נהדרת לחיבור בין אבות ובנים, סרט צבעוני שיש בו מקום גם לאמא ולבת, שיכולות להצטרף למסע ולמשימה - הנפת הגביע על ידי הנבחרת הזרה המאומצת (ככה זה כשנבחרת ישראל, כרגיל, נשארת בבית).
הייתי בן 7 כשצפיתי לראשונה במשחק מונדיאל, בספרד ב־1982, ואז התאהבתי לראשונה ביפה, הלבושה צהוב - ברזיל מלאת התשוקה. צעד לא קל למי שעשה אז צעדים ראשונים כאוהד הפועל ת"א. אבל זאת היתה אהבה ממבט ראשון, כי נשביתי בקסמי ה"סלסאו". אמנם זה היה דווקא במשחק שבו הפסידה ברזיל (לאיטליה, שזכתה באותו טורניר), אבל מאותו יום התגלגלו על לשוני שמות כמו סוקרטס המתוחכם, זיקו הגאון ופלקאו המרגש.
12 שנים חיכיתי עד שזכיתי לראות את ברזיל מניפה את הגביע העולמי (1994), אבל הפרס האמיתי, הגדול, מגיע השנה, 32 שנים אחרי המונדיאל הראשון שלי. למרות השעה המאוחרת (23:00), יישבו לצידי הבנים שלי ויצפו איתי במשחק הפתיחה של ברזיל (מול קרואטיה), בתקווה שאצליח להפוך אותם לדור שני של אוהדי הקרנבל.
זאת לא תהיה משימה קלה. בניגוד לשנות ה־80 המוקדמות, כשהייתי בגילם ונחשפתי לראשונה לשמות הבינלאומיים, שני הצוציקים כבר אימצו להם מזמן כוכבים זרים. שילה בן ה־7 מעריץ את כריסטיאנו רונאלדו ובמשחק המחשב משחק בעיקר עם פורטוגל. תומר בן ה־8 נדבק בחיידק המסי, והפך את ארגנטינה, המרה באויבות ברזיל, לפייבוריטית שלו, אולי כי הוא לא מבין שיש לכך מחיר - העברת 50 אחוזים מחלקו בירושה לאחיו.
בכלל, לך תסביר לשניים, אחרי שנתיים־שלוש של הרבצת תורה אדומה (יאללה הפועל), שיש להם אישור לקפוץ מאושר כשהחבורה בחולצות הצהובות תכבוש. אני מקווה ששוחד שוקולד יעזור לי לשכנע אותם לחבור אלי, אבל אל תספרו לאשתי, שמוכנה גם היא למונדיאל.
נכון, היא אינה אוהדת של אף אחת מהנבחרות (אולי בחשאי את רוסיה מולדתה), אבל היא לא רוצה להישאר בצד בזמן שהגברים מפנים את השופט לאופטיקאי הקרוב לביתו. לכן נקבע על ידיה: בכל פעם שאתעייף רק מעצם פיצוח הגרעינים, מותר לה להביט בי בבוז ולבחור בחטוב מבין השחקנים שרצים קילומטרים על המסך, לא כולל נבחרת איראן. כמו כן, יהיה עלי להיות שותף פעיל בשיחות על שילוב הצבעים המזעזע של מדי המשחק של נבחרת קמרון - וכמובן אהיה חייב להסביר לה מה זה נבדל, עד שתבין.
את המחיר הזה אני מוכן לשלם, כי כאמור זו הזדמנות נהדרת לחיבור משפחתי. שני דורות שייהנו מכל משחק. מרגעי שמחה, מתמיכה נפשית כשברזיל תפשל ומכספי הזכייה בהימור הגדול - אם הגב שלי יעמוד בסחיבת הילדים למיטת הקומתיים אחרי שיירדמו במחצית. אשתי שמה אלף שקל שאקרוס באמצע המסדרון. גם האורתופד שלי. גם אני.
בין שברזיל תזכה ובין שלא, אני מקווה ששני דברים חשובים יקרו במשפחתי עם תום המונדיאל: שילדיי ימצאו את ברזיל כאהובתם ושאשתי עדיין תדבר איתי, ולא באמצעות עורך דינה (בסדר, שבועיים בניו יורק פלוס כרטיס אשראי פתוח). יאללה ברזיל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו