בפתחו של סוף השבוע הפועל אילת ומכבי ת"א נראו אתמול כמו שני פקידים עייפים המושכים בכוח את השעות האחרונות של שבוע העבודה, מתחרים ביניהם מי יפיל את העט מידו בצורה פחות חיננית כשהבאזר יודיע על סיום המשחק הזה. וכשהעפעפיים של רבים מהצופים בבית או בנוקיה עבדו שעות נוספות, מביטות אל לוח השעון המסרב לחשב את קיצו לאחור, גם יום חמישי בהיכל נוקיה בדק בראי ושאל את עצמו איזה יום הוא.
מרוב שעמום הקמע של שמעון מזרחי דרש שייקחו אותו הביתה כבר במחצית. דוני הכלב, הקמע המטופש של הצהובים, נרדם במלונה. שי סידי חיפש חיקויים של עצמו ביו־טיוב. לרגע שכחנו שזה פלייאוף וזה היה דומה יותר ל "Day Off" של המשתתפים.
אילת יכולה להרגיש מאוכזבת. עם ערב קליעה מהגיהינום (3 מ־22 משלוש, 13 אחוזים בלבד) ותחושה שכמה שלשות שהיו נכנסות היו משנות את התמונה, היא נראתה כמו יריבה ישראלית של מכבי משנות ה־90, זו שלא באמת מאמינה שהיא יכולה לנצח.
אבל בעיקר נדמה שהיתרונות ממשחק השני, עם שמירה אזוריות וטיפול ראוי בפיק אנד רול של אלכס טיוס, לא הספיקו אתמול מול נעילות מצוינות ויעילות בצבע של סופוקליס שחורצאניטיס וחוסר היכולת של אילת להתמודד עם אספקת כדורים סדירה אליו, במקום שהוא אוהב, עם התנועות שהוא אוהב, כשכל מה שהוא צריך להיות זה הוא עצמו באחד על אחד.
מעבר לכך, גם אחרי מומנטומים חיוביים אילת התקשתה להישאר צמודה, ולמרות שמכבי עשתה סימנים שהיא אחרי השיא, החיבור שלה עדיין עמוק ועיוור והיכולות לייצר מאחד על אחד עדיין שם.
הקליעה, טפו טפו, והבינוניות המפוארת הזו, שכבשה העונה את היורוליג, המשיכו להציג מסך עשן של פגיעות מתעתעת, כאילו היתה "שמשון המסכן", כדבריו של ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול על מדינת ישראל, שבסופו של דבר משכיב את יריבו על גחונו, שמתקשה להבין איך הפסיד למכה מלחי של חמור. ורק אצבעותיה של דלילה נשארות מיותמות ממספריים.
והנה סימן מעודד על הבגרות שלנו כחברה, לאור הכבוד וההבנה מקרוב ומרחוק כלפי החלטתו הפרטית והאישית של עודד קטש לנהל את משחק קבוצתו מתוך בועת ההלם והאבל על מות אביו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
