חג שמח יהודים. יום ירושלים היום. זמן מצוין להבהיר כמה עניינים חגיגיים: שמחה גדולה ולא אסון - כפי שיטענו כמה מקוננים מקצועיים - פקדה אותנו ב־1967, כשחזרנו הביתה אל ירושלים ההיסטורית ולקדושים שבמקומותינו. 200 אלף היהודים שיישבנו בירושלים שמעבר לגבולות המעוותים, הישנים, אינם מכשול לשלום, אלא מכשול לחלוקה. החלוקה, כפי שחשים בצדק תושבי העיר הזאת, יהודים כערבים, אינה "פתרון", אלא מרשם בדוק לתוהו ובוהו ולהגברת האיבה.
364 ימים בשנה אנו דנים במעשה ובחוכמת המעשה, בעשה ובלא תעשה בירושלים, אבל ביום האחד הזה, יום שחרור העיר, ראוי לשוב אל הצדק שלנו; להיישיר מבט החוצה ובעיקר פנימה, ולשנן את כל התורה על רגל אחת, ברוח אמרתו של ההיסטוריון בן ציון דינור: לערבים כל הזכויות בירושלים, אבל שום זכות על ירושלים.
ירושלים היא התגלמות הצדק היהודי. הזיכרון המשותף הכי חזק שלנו כעם. היא נוכחת בחיינו כבר 2,000 שנה בתפילות, בשמחות, בימי אבל, בטקסים דתיים, בשירה, בכיסופים ובגעגוע בלתי פוסק. היא היתה ועודנה אחד ממגדירי הזהות המובהקים של היהדות, אם תרצו - החוק האמיתי, הלא כתוב, שמגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
מנחם בגין סבר כבר לפני שנים רבות כי יותר מששמרו ישראל על ירושלים, שמרה היא על עם ישראל. הוא צדק, אבל הדיאגנוזה שלו היתה חלקית בלבד. במשך כל שנות החורבן, ירושלים אכן תיפקדה כדבק שאיחד את כל תפוצות העם, אבל דווקא כאשר שבנו אליה נחלשה בקרב רבים מדי מאיתנו הזיקה ובעיקר המחויבות לירושלים.
לצד המעש הציוני, הבנייה והעלייה ויישוב יהודים בירושלים, צריך אפוא לשוב ולחזק את מחויבותנו אליה; לפתח ולהעמיק את התודעה ואת הזיכרון ההיסטורי; להטמיע מחדש דרך הרגליים והראש - בעיקר בדור הצעיר - את אהבת ירושלים, להלך בנופיה החדשים והקדומים.
אבל זה אינו מספיק. כשם שילד יהודי במדינת ישראל לומד מקצועות דוגמת מתמטיקה, אנגלית, כימיה ותנ"ך, ראוי שילמד בבית הספר היסודי ובתיכון גם מקצוע שייקרא ירושלים. העיר הזאת הרי אינה רק ההיסטוריה והגיאוגרפיה של עמנו, היא גם הפיזיקה והכימיה והביולוגיה שלו. ללא ידיעת קורותיה ומשמעותה לא נבין מדוע ירושלים היא התגלמות הצדק היהודי והתביעה שלנו על הארץ הזאת. החינוך לירושלים יוכל להקיף שירה, ספרות ויצירות שונות שנכתבו על ומתוך העיר הזאת ומקורות תורניים והיסטוריים וארכיאולוגיה... זאת כמובן עבודה לטווח ארוך, ממש כפי שירושלים היא סיפור למרחקים ארוכים ולמיטיבי לכת.
חלק מה"עבודה" עושים עבורנו המוסלמים, ילקוט הכזבים שלהם בנוגע לירושלים תופח מיום ליום, ומחייב אותנו ללמוד ולהעמיק. הם אינם רק מערערים על זכותנו כאן ועל זיקותינו לירושלים, אלא משכתבים את ההיסטוריה של העיר, משנים את קורותיה, מקדימים מאוחר למוקדם ומבצעים בה דה־יהודיזציה תודעתית. גם הם "מאלצים" אותנו לשוב אל הצדק שלנו, אל ירושלים, אל הבסיס שאף פעם לא יוכל להישען רק על הצורך הקיומי־ביטחוני, ולהבהיר למשל, כי בניגוד לזיקה היהודית הרציפה, העיר כמעט לא מילאה בעבר תפקיד בחיים המדיניים והתרבותיים של הערבים. דמשק, בגדד וקהיר - כן. ירושלים - לא. רמלה, העיר היחידה בארץ שנוסדה על ידי מוסלמים (בכיבוש הערבי הראשון), היתה לבירת מחוז, אך לא כך ירושלים. במשך השנים ירושלים לא הפכה בירה לשום אומה, פרט ליהודים.
אל תיתנו אפוא לתועים שבינינו לבלבל אתכם: לא ארץ זרה כבשנו. שבנו לבית חיינו, לציון ולירושלים. מי ששב הביתה אינו כובש. זו אינה רק טרמינולוגיה. שיחררנו אותה משורה של כיבושים - האחרון שבהם הירדני, שהתעמרו בנו ובזכויותינו בה לאורך דורות רבים. כשנשמח היום ונניף היום דגלים, ונשיר את "ירושלים של זהב", נזכור כדברי אלתרמן שהצדק עימנו, ולא ניתן לשטן להכהות את מוחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו