השבת נתחיל לקרוא בבתי הכנסת בחומש הרביעי הוא ספר "במדבר". גם לפרשה הראשונה של הספר קוראים בשם זה, "פרשת במדבר". חכמינו העדיפו לקרוא לספר בשם "חומש הפקודים" על שם המיפקדים הרבים הנערכים במהלך ההתרחשויות של הספר לעם בכלל ולשבט לוי בפרט.
ואכן, פרשתנו מתארת את המיפקד הראשון הנערך במדבר. הפסוק השני של הפרשה "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם". הפירוש של המילה "שאו" הוא כנראה למנות או לספור, בלשון התרגום הארמי אונקלוס נאמר "קבילו ית חושבן" כלומר עשו חשבון של מספר בני ישראל מעל גיל עשרים. בעברית המוכרת לנו אחד הפירושים למילה שאו הוא "הרימו", וזה לכאורה כלל לא שייך לעניין המיפקד.
מדוע צריך לבצע את המיפקד הזה? מדוע חשוב לתורה לספר עליו בפרטי פרטים? מדוע הוא מוגבל לזכרים בני עשרים בלבד ואינו כולל את הילדים הצעירים, הקשישים והנשים? מדינות עושות מיפקדים בקרב תושביהן כדי להבין מהם צורכי המדינה ותושביה, מהם האתגרים העתידיים בתחומי החינוך והכלכלה וכיצד נערכים לקראתם. מהו הצורך של התורה במיפקד כזה? ואם אכן יש צורך מערכתי במיפקד הזה, מדוע הוא אינו מקיף וכולל כמו המיפקדים שעושות המדינות המתוקנות?
יש מחכמינו האומרים כי הספירה היא ביטוי לאהבה שאוהב האלוקים את בניו, "ומתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה". ממש כמו אדם האוהב למנות את מטבעותיו ולהשתעשע בהם, כך האלוקים סופר את בני עמו, ובמיוחד אחרי אסונות הוא חפץ לראות כמה אנשים נותרו. מבחינת הזמנים, הפרשה ממוקמת אחרי חטא העגל, שבו נהרגו אלפי אנשים, מה שיכול להסביר את רצון האלוקים לספור את הנותרים (למרות שהיה יכול להסתפק בספירת החללים שנקברו באותם ימים), אלא שאף הסבר זה אינו עונה על השאלה מדוע המיפקד הוא חלקי באופיו.
אחרים הסבירו כי תכלית המיפקד היא לקבל הערכה בנוגע למספר החיילים שהעם יוכל להוציא מקרבו לצורך בניית הכוח שיצטרך להילחם על ארץ ישראל ולכובשה, ואכן העם היה אמור להגיע לגבולות הארץ בתוך כמה שבועות אם לא היה נכשל בחטא המרגלים. לפי הסבר זה, ברור כי הספירה תעסוק רק באלו העתידים להילחם על הארץ, וממילא ברור למה הוא מתייחס רק לצעירים מעל גיל עשרים.
* * *
הביטוי "שאו את ראש" יכול להתפרש כמובן בלשון ספירה, היינו סיפרו את הראשים. אבל בעומקו ייתכן כי הוא מכוון למקום אחר, היינו הרימו את הראש. להרים את הראש הוא ביטוי שיכול להביע גאווה מנופחת חסרת יסוד, אך גם להתפרש כ"היו שמחים במי שאתם".
אבל יש לביטוי גם היבט נוסף והוא הפעילו את הראש, הבינו כי יש לכם ראש וכי צריך להרימו ולהפעילו. הסכנה המרחפת לפתחה של כל קבוצה היא הנהייה אחרי הקולקטיב, שלפעמים גורמת לנו ללכת כעדר למקומות שאין בהם חפץ. לעיתים זה יגרור אלימות ולעיתים זה יוביל לשיח של שנאה ועלבון, מזהירה אותנו התורה. כפי שנכתב באחד מספרי החסידות, "ענין נשיאות ראש היה כפי מה שכתוב בתלמוד אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי השם יתברך חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחברו".
העם נכנס למדבר ועומד לכבוש את הארץ ולאפשר לעם היהודי להקים ממלכה וריבונות.
התביעה הראשונית בדרך למיפקד היא להרים את הראש, אין לנו במה להתבייש במי שאנו ובמה שאנו נאבקים למענו. אנחנו שייכים לעם בעל מסורת נפלאה שהעניק לאנושות כולה ערכי מוסר וחיים. עלינו גם לדעת שכל אחד הוא יחיד ומיוחד ושלכל אחד ראש מיוחד משלו, נגינה מיוחדת שאליה אנו קרואים להקשיב. כשנספור את הקבוצה, נוכל לדעת כי כל אחד הוא בבחינת עולם שאותו יש לטפח ולכבד. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו