"מאבק האדם בשלטון הוא מאבק הזיכרון בשכחה" (מילן קונדרה, ״ספר הצחוק והשכחה״).
לפני שבוע ציינו בישראל את יום הזיכרון. כל התנועה ברחבי הארץ נעצרה כאשר הסירנות ייללו לזכר 23,169 החיילים שנפלו וקורבנות הטרור שישראל איבדה מאז הקמתה. המדינה היהודית נולדה מתוך הכבשנים של אושוויץ, וכמו מרבית המתכות היקרות, היא ממשיכה לעבור באש הלוהטת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, פשוט משום שעליה להמשיך ולהתקיים.
אני מביטה בתמונות של יותר מ־1,500 קורבנות הטרור הפלשתיני, שנרצחו מאז החתימה על הסכמי אוסלו, ובהם לפחות 53 אמריקנים שנהרגו על ידי מחבלים פלשתינים מאז החתימה על הסכם אוסלו.
מדוע נרצחו קורבנות הטרור? מאותה הסיבה שהקרובים שלנו באירופה נרצחו: פשוט משום שהם היו יהודים. בהקשר זה, מצער אותי לומר שנראה כי ממשל אובאמה השמיט מזיכרונו כמה עובדות בולטות מאוד.
ביום שישי שעבר ראיין העיתונאי נחום ברנע גורם במחלקת המדינה האמריקנית, שהטיל את האחריות על כישלון השיחות בין ישראל לפלשתינים על כתפיה של ישראל לבדה, משום שהיא אישרה מכרזים להקמת 700 דירות בפרברי ירושלים. הוא שכח, כמובן, את ההתחייבות המפורשת של הנשיא לשעבר ג׳ורג׳ בוש לרה"מ לשעבר אריק שרון, כפי שצוינה במכתב מאפריל 2004, ועל פיה, ״כחלק מהסדר הקבע, לישראל חייבים להיות גבולות בטוחים ומוכרים, אשר ייקבעו כתוצאה ממשא ומתן בין הצדדים, בהתאם להחלטות 242 ו־338 של האו״ם. לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות מרכזי אוכלוסייה ישראלית גדולים שכבר קיימים, יהיה זה בלתי מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן על הסדר הקבע תכלול חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949, וכל המאמצים הקודמים לשאת ולתת על פתרון של שתי מדינות הובילו לאותה המסקנה״. פרברי ירושלים, שבהם הדירות הללו מתוכננות להיבנות, נמצאים באותם ״מרכזי אוכלוסייה ישראלית גדולים שכבר קיימים״. ההתחייבות המפורשת הזו נשכחה ככל הנראה.
יתרה מכך, כל אחד מההסכמים שנעשו עימה הציב בפני הרשות הפלשתינית רק התחייבות אחת ויחידה: שכל מחלוקת נוספת צריכה להיפתר סביב שולחן המשא ומתן, ולא בעזרת הסתה לאלימות או פעולות טרור. שוב, גם זה נשכח. לא עובר יום שבו לא נשמעת הצהרה כלשהי של הרשות הפלשתינית, המעלה על נס את מעלותיהם של הקדושים המעונים או שנערך טקס כלשהו בחסות הרשות, שבו הם מכבדים את המחבלים המתאבדים וטרוריסטים שונים, ומעודדים אנשים אחרים ״להצטרף אליהם בדרך עטורת התהילה הזו״.
רק בשבוע שעבר חברו הרשות הפלשתינית וחמאס כדי לערוך ״הלוויה צבאית״ לעיז אל־דין אל־מסרי, הטרוריסט שרצח 15 אנשים במסעדה האיטלקית סבארו ב־9 באוגוסט 2001, ובהם שתי אמריקניות: מלכי רות בת ה־15 וג׳ודית גרינבאום, שהיתה בהריון. תחנת הטלוויזיה של הרשות הפלשתינית תיארה את הלווייתו כ״חתונה עם 72 בתולות בגן עדן, הפרס הגדול שהאיסלאם מבטיח לאלה שמתים על קידוש השם למען אללה״ ("מבט לתקשורת פלשתינית", 30 באפריל 2014).
מילים יכולות להרוג. המילים הללו והרגשות שהן מבטאות מסמלים משהו הרסני הרבה יותר לסיכוייו של שלום בר־קיימא בהשוואה לכמה דירות שייבנו. ואולם, המחויבות של הרשות להפסיק את ההסתה לטרור נשכחה גם היא מהזיכרון הקולקטיבי הבינלאומי. ההסתה הזו מסתיימת במוות.
לנו, היהודים, יש זיכרון לטווח ארוך מאוד. הזיכרון הקולקטיבי הזה הוא־הוא החוט אשר קשר אותנו יחדיו במהלך הימים האפלים שבהם חיינו בגולה. אני והארגון שלי, EMET, לא ננוח עד שהרוצחים יועמדו סוף סוף לדין. אנחנו קוראים כעת לעריכת שימועים שיבחנו מדוע שום פלשתיני שהרג אמריקני בשטחים השנויים במחלוקת מעולם לא הובא לדין, הואשם או נתבע.
הכותבת היא המייסדת ונשיאת EMET, Endowment for Middle East Truth, צוות חשיבה הגאה להיות פרו־ישראלי ופרו־אמריקני, הפועל בוושינגטון הבירהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו