אתה מגיע לנמל תעופה, מגלה לשמחתך שהוא פועל ולא שובת. אפילו הצלחת להגיע ברכבת בלי שנהגי הקטרים נתקפו במחלה מסתורית, אבל אז אתה מגלה בטרמינל: הטייסים חטפו שביתיטיס, מחלת שפעת קשה שהולכת ומתפשטת בשוק העבודה הישראלי והיא רק תלך ותחריף, משום שהמגמה להתאגד ולהתאבן מתעצמת.
אנחנו נמצאים עמוק בתוך עידן השביתות הפראיות. אחרי שהוועדים הממשלתיים התרגלו בהדרגה לנהל את החברות הממשלתיות, הבינו כנראה גם במקומות אחרים שהשיטה של כוחנות פשוט משתלמת. מי שמחזיק את השלטר מגלה לפעמים התקף פרכוס שגורם לו לפרפר על הכפתור. כל מי שיכול להכאיב, מחפש את נקודת הכאב המקסימלית, מעלה כמה טענות רופפות על זכויותיו שלכאורה נפגעו, וקדימה - לסגור את הבסטה.
כך יוצא שפעם סוגרים נמל בישראל כי יש בר מצווה למישהו מהוועד. וזה רק המקרה הגלוי והבוטה של ההתנהלות הפרועה. השבוע שמעתי על עובד בגוף ממשלתי גדול שלא הסכים לפנות את הכיסא שלו ולעבור מצד אחד במשרד לצד אחר, כי ההנהלה ה"נוראית" רצתה לבנות מעלית בקיר שמאחוריו והוא פשוט סירב. מה עשה הוועד? גיבה את העובד ורמז למנכ"ל שכדאי לתת לו פשוט עוד קצת כסף למשכורת על מעלית לכלל העובדים. אז באווירה הזאת, מי הם בכלל אותם לקוחות מעצבנים שרוצים שירות?
וכך יוצא שאנשים שרוצים לטוס עם אל על מופתעים ברגע האחרון. בשנים האחרונות חל פיחות במעמדם של המעסיקים, בזכות לנהל, ובוודאי בזכויות של ציבור הלקוחות והקופה הציבורית.
חלק ניכר מהפיחות המשמעותי הזה מגיע כתוצאה מעבודת חקיקה של הכנסת. מעסיקים מואשמים בחוק בפלילים על ימין ועל שמאל. והעובדים? הם יכולים להתנהג בבריונות וכמעט אף פעם לא לשלם על כך מחיר. לכל היותר בית הדין לענייני עבודה ישלח אותם "להידבר" עם ההנהלה.
הפתרון המצער לעניין הוא שאפשר כנראה לסמוך על חברות לא מאוגדות. שם השירות בדרך כלל טוב יותר, הלקוחות אחראים להצלחת העסק ולמשכורות של העובדים, והמנהלים? הם מסוגלים לנהל את הארגונים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
