1 החגים הלאומיים מעמתים אותנו עם סוגיית הזהות שלנו פה בארץ חמדת. בחלקים ניכרים בקרב מה שפעם היתה האליטה הישראלית, הפכה זה מכבר הציונות למושג פוליטי המקושר מיידית עם "מתנחלים", "ימין", "דתיים"; ממש כפי שהתנ"ך, התלמוד ואוצרות הידע האדירים של אומתנו הופקרו לטובת ה"דתיים" וה"חרדים". אנחנו, אנחנו מתעסקים רק בדמוקרטיה ובזכויות אדם, מה אתם יודעים?
בשנה ה־66 לקום מדינת היהודים, נאלצים יהודים בשמאל הישראלי להתנצל על הנפת דגל המדינה. על תמיכה ב"חוק יסוד: מדינת ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי", כמעט שלא מעזים לדבר שם. סכנת סקילה פומבית אורבת למי שישים נפשו בכפו ויהמהם מילים חיוורות כלשהן בכיוון. קיראו בעיתון הארץ־לא־שלנו ותיהנו.
המאמר הראשי ביום השואה ב"ישראל היום" קרא לעלייה (לא "הגירה" ולא "רילוקיישן"). זו כבר מסורת. לצד ה"לא עוד" המפורסם, מונף הלקח השני (אם יש לקח מאסון האדירים הזה): שלילת הגלות וחיוב העלייה ארצה. גם בחלומותיהם ההזויים לא האמינו אבות הציונות ששני דורות בלבד אחרי קום המדינה, תמנה אוכלוסייתה היהודית יותר משישה מיליון נפש! פי עשרה מזו שהיתה פה ערב הקמתה. "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי: כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה" - מילותיו של איש המאה השמינית לפנה"ס, הנביא ישעיה.
לבד מפריון יוצא דופן של אזרחיה, ישראל תלויה גם בעלייה אליה מארבע כנפות תבל. חישבו על עשרה מיליון יהודים פה, 15 מיליון. עמידתנו כלפי העולם, התמודדותנו עם העולם הערבי העוין, עם הפלשתינים ולבטח עם אזרחי ישראל הערבים - תהיה חזקה לאין שיעור. גם הכלכלה והביטחון ישתפרו יותר.
לא רק עתידה של ישראל כרוך בעלייה, גם עתידה של יהדות העולם. אין עתיד לעם היהודי בגלוּת, גם לא בארה"ב. למעט אורתודוקסים, יהודי החרד לזהותו הלאומית יהיה מוכרח לעלות ארצה, משום שאם הוא לא יאבד את זהותו היהודית, אז ילדיו, ואם לא הם - נכדיו. זו אינה גחמה, אלא עניין רציני המגובה בנתונים סטטיסטיים באשר להתבוללות העמוקה האוכלת בכל פה ביהודי ארה"ב.
2 את האמת הפשוטה הזאת ראה גם איש עתיר זכויות בתולדותינו, שהרחיק ראות מרבים וטובים בקרב בני עמנו - הלורד ארתור ג'יימס בלפור. וכך כתב ב־1916, עוד לפני הצהרתו המפורסמת: "אלה שילכו לפלשתינה לא יהיו דומים לאותם מהגרים כיום ללונדון ולניו יורק. לא רק התקווה לשוב ולהחיות בתנאים נוחים את החיים שחיו קודם במזרח אירופה, תפעם בהם. הם יעלו על מנת לברוא להם גוף ציבורי שיהיה בהתאמה גמורה לרגשותיהם ההיסטוריים והדתיים, קהילה הדבקה באדמה שעליה יושבת דבקות הדוקה יותר מסתם הרגל; קהילה שחבריה לא יסבלו מלויאליות מפוצלת... הרווח החומרי יהא גדול, אבל ודאי למעלה מזה תהיה ההצלה הרוחנית". צריך לשנן את הדברים הללו לנו וילדינו.
משום כך, קריאה לעלייה ארצה אינה מותרות אלא חיוב מוסרי כלפי אחינו ואחיותינו בני הגולה, בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה": עֲלוּ ארצה והצילו את עצמכם וצאצאיכם מטמיעה ואובדן בחברה הכללית. השאלה כיום כבר אינה אם נתבולל, אלא מתי זה יקרה.
פרופ' מרטין קרמר העלה את הקריאה הזאת שנשמעה ב"ישראל היום", ומולה הציב את ארי שביט, מאחרוני הציונים בקהילת "הארץ", שאמר לפני כמה חודשים: "אני לא אשכנע שום יהודי אמריקני לעלות ארצה. אנחנו בישראל זקוקים לקהילה יהודית חזקה באמריקה". על המחלוקת הזאת שאל קרמר: אז מהי ההשקפה הציונית?
3 הנה תשובתי: אין ציונות בלי ציון, כלומר בלי שיבת ציון. ציונות הנרתעת מחיוב העלייה ארצה היא פוסט־ציונות. יהודי יכול לרצות באופן פרטי, משיקולים שונים ומשונים, לחיות באחת מארצות הגולה. אבל בה בעת הוא יכול לראות את ההיגיון והאידיאל שברעיון העלייה ארצה, בקיבוץ הגלויות לציון.
לפני כמאה וחמישים שנה התייחס אבי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה, הרב שמשון רפאל הירש, לשאלות אלה. מי חשב באמצע המאה ה־19 על מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל? שוויון הזכויות (החלקי) שלו זכו יהודי גרמניה, הביא את הרב הירש לראות את עתידו ועתיד צאצאיו במולדתו היחידה: גרמניה. את ארץ ישראל הוא הועיד להישאר מחוז חפץ חלומי:
"תחת שמי העמים ההולכים ומאירים, עליהם (היהודים) לנצל את כוחותיהם שנתעשרו ונשתחררו, כדי לקיים את תפקידם המיוחד בגלוּת ביתר שלמות ורב־צדדיות, ולא ישיתו (ישימו) לבם לקנאת העמים שעודנה מבודדת אותם... אז כאברהם יבנו מזבחות בין העמים לה' ולתורתו; כאברהם יקיימו את התורה שהופקדה בידיהם לשם גאולת האנושות, ויגשימו את כל מלוא טובה ואמתה בקרב עמים רבים".
ואם יעשו זאת היהודים - יראו את עתידם בקרב העמים שבתוכם הם שוכנים - אז יקרה הפלא: "לבסוף העמים יסבלו ויכבדו אותם - לא למרות היותם עַם אלוהי אברהם, אלא מפני שהם עַם אלוהי אברהם; מפני שהם יודעים ומקיימים את תורת ה' המביאה גאולה לאנושות". אשרי המאמין. כאמור, התפיסה הזאת היתה מנת חלקם גם של יהודים אורתודוקסים. היא נבחנה מאה שנים מאוחר יותר על אותה אדמה. האמונה בחיוב הגלוּת כה הושרשה בלב יהודי גרמניה, שגם כמה שנים אחרי שהיטלר כונן את משטר האימים שלו, עוד האמינו היהודים שלבסוף גרמניה תתעשת.
בדומה לאמיתות יסוד אחרות, גם העלייה ארצה התמסמסה בקרב צאצאי מי שהובילו בזמנו את המהפכה הציונית. כיום חלקם ירד מן הארץ, חלקם משמיץ את ישראל ומקדם חרמות עליה, חלקם מקעקע את זכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי, וחלקם רוטן ש"גנבו לו את המדינה" - והכל כמובן בשם אידיאלים מוסריים נעלים.
לפני כשנתיים, בכנס הליגה נגד השמצה, אמר שביט: "אני חושב שמה שהקהילה היהודית השיגה בארה"ב הוא המיזם היהודי המדהים ביותר. יצרתם פה, לבטח בפעם הראשונה בחצי מילניום, קהילת תפוצות מושלמת". נו, חווינו בתולדותינו הארוכות תור זהב פה ותור זהב שם. יהדות גרמניה במפנה המאות ה־19 וה־20 היתה כזאת. גם יהדות ספרד ויהדות אלכסנדריה במאות הראשונות לספירה. גם גלוּת משוכללת מצופה זהב וכבוד מלכים נותרת גלות. "מיזם יהודי מדהים"? לבד מהמפעל הספרותי היהודי הכביר, אני מכיר רק אחד כזה באלפיים השנים האחרונות: מדינת ישראל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
