אדם בדרך כלל אינו נדרש להצדיק את החלטתו לנסוע לחוץ לארץ. מעטים האנשים שהיו מותחים עלי ביקורת אילו הייתי מבקר בסין, אף על פי שמדינה זו מפגינה יחס מחריד בנושא זכויות אדם, מדכאת את חופש הביטוי של אזרחיה ומיישמת בטיבט דיכוי קולוניאלי. אילו הייתי נוסע לאמריקה, אף אחד לא היה מתלונן, אף על פי שבכל שנה מל"טי תקיפה אמריקניים מדגם "פְּרֶדֶטוֹר" מחסלים אלפי אנשים חפים מפשע, ולמרות העובדה שבמתקן הכליאה בגואנטנמו עדיין מוחזקים 154 עצורים.
איש לא היה מותח עלי ביקורת אילו הייתי נוסע למצרים, שהפכה למדינת משטרה הכולאת עיתונאים, תוקפת מפגינים, ודנה את יריביה הפוליטיים למוות. איש לא היה מציע לי להחרים את הודו, את פקיסטן, את ונצואלה או את ערב הסעודית, וכמובן, גם לא את בריטניה, שהתעלמה ככל הזכור לי מעמדת האו"ם ופתחה במתקפה על עיראק.
אני יכול להמשיך כך עוד ועוד. אלא שבכוונתי לנסוע לישראל החודש, כדי להופיע בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. והנה, כצפוי, ממש כפי שבבוקר זורחת השמש, קיבלתי "מכתב גלוי" מקבוצה של 71 פעילים המכנים את עצמם "סופרים בריטים למען פלשתין" (British Writers in Support of Palestine - BWIP) - קבוצה שבראשה עומדת משוררת, שהיא גם "קוראת מקצועית בקלפי טארוט". פעילי הקבוצה הודיעו לי שהם "מאוכזבים ביותר" מן ההחלטה שלי לנסוע לישראל ולהשתתף בפסטיבל, והוסיפו שהם "מפצירים בי, במלוא הכבוד", להחרים את האירוע. אבל אני רואה לי לכבוד את ההזמנה להתארח בישראל, וגאה בכך שאוכל להשתתף באירוע. ואלו הסיבות.
אני מאמין בעומק ליבי שישראל היא, באופן יחסי, כוח חיובי בעולם. אני לא אומר שפעולותיה אינן שנויות במחלוקת, ואני לא אומר שאיני חש סימפטיה כלפי הפלשתינים. ובכל זאת, כל מדינה שמחויבת לתהליכים דמוקרטיים, שמקדשת בחקיקה זכויות נשים ומיעוטים, ושנוהגת חמלה הן בעיתות מלחמה והן בעיתות שלום - או לכל הפחות שואפת לכך - ראויה לתמיכתנו ולהוקרתנו.
אבל מה לגבי הזלזול שישראל מפגינה כלפי החוק הבינלאומי, אתם שואלים? טוב ויפה; אבל האם בריטניה היתה תמיד טלית שכולה תכלת? כבר הזכרתי בתור דוגמה את המקרה של עיראק. בריטניה הפציצה במכוון מטרות אזרחיות בזמן מלחמת העולם השנייה - הפעם האחרונה שבה היינו אנחנו, הבריטים, נתונים לאיום קיומי (ב"פקודת הפצצות השטח" הורתה ממשלת בריטניה לחיל האוויר המלכותי הבריטי להשמיד את כוח העבודה בגרמניה ולהרוס את המוראל של הציבור הגרמני).
יותר מכך: מרכז החקירות המשולב של שירותי המודיעין של הצבא הבריטי, שפעל במקום מושבו בלונדון בשנים 1948-1940, יישם בקביעות שיטות עינוי בחקירותיהם של שבויים. אילו היינו נמצאים שוב במלחמה נגד אויב המסוגל להכות בלב ריכוזי האוכלוסייה האזרחית שלנו, כיצד היינו אנחנו נוהגים?
האם היינו, למשל, מתפתים להגיב בדרך שבה הגבנו כשהמחתרת האירית השליטה טרור ברחובות לונדון? האם היינו משחזרים את "מבצע דמטריוס" של הצבא הבריטי בצפון אירלנד ב־1971, שבוצעו בו לכאורה מעצרים ללא משפט, הכאות, הרעבות, החזקת אסירים עם שק על הראש לזמן ממושך, התעללות באמצעות כלבים, קשירת חבלי תלייה סביב צווארם של אסירים, גילוח ראשיהם בכפייה, מניעת ביגוד מאסירים, אילוצם לרוץ יחפים מאחורי כלי רכב צבאיים, כיבוי סיגריות על גופם, גרירתם בשיער והצמדת קני רובים לראשיהם? האם "יום ראשון הארור", היום שבו ירו צנחנים בריטים ב־26 מפגינים ועוברי אורח בצפון אירלנד, היה שב ומתרחש בשנית?
אלימות הדדית
הדוגמאות האלה רלוונטיות במיוחד אם מביאים בחשבון את הנסיבות הגיאוגרפיות, הטופוגרפיות וההיסטוריות המאפיינות את קיומה של ישראל. פעמים רבות נאמר - ובצדק - שגודלה של המדינה היהודית הוא פחות או יותר כגודלה של וויילס, עם רצועת רכסים המשתרעת לאורך מרכז הגדה המערבית. אילו היתה בריטניה מוקפת שכנים עוינים בקירבה גדולה כל כך, שבחלק מהם פועלות קבוצות טרור השואפות לחסל אותה, האם היינו מגיבים בדרך אחרת, טובה יותר? והאם ציבור בריטי מבועת היה מזדעזע מן הברוטליות של הצבא הבריטי? או שמא היינו חשים הקלה על כך שהצבא שומר על ביטחוננו?
יש חשיבות רבה לכך שאדם שהתנסה במלחמות, הקולונל האנגלי ריצ'רד קֶמְפּ - שפיקד בעבר על הכוחות הבריטיים באפגניסטן - אמר בעדותו בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם, שהצבא הישראלי פועל "יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של הלוחמה" כדי "לשמור על זכויותיהם של אזרחים באזורי קרב". אין ספק שצריך להגיב בחומרה על כל מקרה של שימוש לרעה בכוח צבאי. אבל אין בכך להצדיק חרם.
מנקודת מבט היסטורית, ישראל היתה נתונה פעם אחר פעם להתקפות מצד אויב השואף לחסל אותה (כשהעולם הערבי ניסה למגר את המדינה היהודית ב־1967, ההתנחלויות עדיין לא היו קיימות). המדינה סבלה מהתקפת טרור אחר התקפת טרור, מטרגדיה אחר טרגדיה. יאמרו פעילי החרם מה שיאמרו, ההקבלה בין ישראל לדרום אפריקה בשנים שלפני 1994 היא מגוחכת בעליל.
אין ספק, פעולותיה של ישראל מעוררות דאגה מבחינות רבות. מטריד במיוחד הוא המצב בגדה המערבית, וכמוהו האפליה החברתית שעימה מתמודדים מיעוטים בישראל, ובייחוד הערבים הישראלים. פעמים רבות הצבא הישראלי היה אשם בנקיטת יד קשה. ועצוב להיות עדים לאלימות ההדדית, בנוסח עין תחת עין ושן תחת שן, הפושה באזור כמגפה, ומובן שאי אפשר לשכוח את האבידות האזרחיות הרבות שהפלשתינים סופגים בלחימה המתמשכת.
ושוב, אני יכול להמשיך כך עוד ועוד. אבל הטלת חרם על ישראל לבדה חושפת גישה חד־צדדית עמוקה לסכסוך, גישה שהיא נאיבית עד כדי גיחוך ואפילו צבועה.
דעת הקהל היא לצידי
על פי אמות המידה של המצדדים בחרם, האם אין זה ראוי להחרים גם את הפלשתינים? החברה הפלשתינית מגלה חוסר סובלנות חמור כלפי הומוסקסואלים; רבים הפלשתינים המעדיפים לעבור לגור בישראל במקום לסבול מדיכוי בביתם שלהם. הרשות הפלשתינית חתמה על הסכם פיוס עם ארגון טרור, ובתוך שבועות ספורים הם עשויים להקים ממשלת אחדות פלשתינית. כפי שדיווחתי בעיתון "טלגרף" בשבוע שעבר, ההנהגה הפלשתינית משלמת תגמולים כספיים עצומים למי שהורשעו בעבירות טרור, ומי שרצחו ילדים בדם קר מתקבלים בחגיגיות כגיבורים לאחר שחרורם מהכלא.
ואגב, אם אנחנו כבר דנים בעניין, האם "הסופרים הבריטים למען פלשתין" לא היו צריכים לקרוא לקבוצה שלהם "סופרים בריטים למען פלשתין וישראל"? ואם לא, אז למה לא?
מהסיבות האלה אני גאה בנסיעתי הצפויה לישראל בעוד כמה שבועות. כעיתונאי, אני מוקיר את האובייקטיביות יותר מכל, ואין לי עניין לאטום את אוזניי מלהקשיב לאחד הצדדים בכל סיפור שהוא - ובייחוד לא כשהסיפור מורכב כל כך כמו במקרה זה. כסופר, יש לי עניין במצב האנושי; השתתפות בפסטיבל, לצד סופרים ויוצרים אחרים שאינם חוששים לקרוא תיגר על רעיונות, אינה יכולה להיות אלא דבר טוב.
סקר של חברת המחקר הבריטית YouGov העלה כי כשלושה רבעים מהבריטים "אינם רואים שום סיבה לכך שיוצרים בריטים יימנעו מלנסוע לישראל", וכי פחות מחמישית מהבריטים סבורים שיש למנוע מאמנים ישראלים מלהגיע לבריטניה. בהתחשב בכך, אני נוסע לישראל בידיעה שדעת הקהל היא לצידי.
מאנגלית: חנן אלשטיין
• ג'ייק ווליס סימונס נולד בלונדון בשנת 1978, וכותב עבור העיתונים "הטלגרף", "הטיימס", "הגרדיאן" ואחרים. ספרו "נערה מברלין" ראה אור בעברית בשנת 2011.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו