1. למרות שהדיון על ההתנהגות של חלק מאוהדי הפועל ת"א בכדורסל יכול להיות מתיש מטיעונים מעייפים ומוכרים, נדמה שמדובר באחד הקרבות החשובים על תרבות הספורט המקומית כפי שהיינו רוצים לראות אותה.
לכן לפני שנגזר עונשה של הקבוצה על ידי בית הדין של איגוד הכדורסל בגין השלט המגונה כלפי שמעון מזרחי, חשוב להזכיר כמה עניינים: למרות שחלק מאוהדי הפועל ת"א נוטה ליצור תחושת מצור מזויפת, המכוונת כביכול על ידי רשות טוטליטרית שרצונה הוא לדכא את קול המהפכה, ברור לאדם הסביר שהפועל ת"א היא חברה רצויה בליגת העל, עם קהל אוהדיה הנאמן והמרגש לעיתים.
אולי קצת לא נעים להם, עם כל החיבה הזאת, והם, כמו ילד במשפחה שרוצה להביע את קולו הייחודי, התלבשו על התפקיד הפנוי של "הילד הרע", בעוד לכולם ברור שהוא לא באמת רע אלא סתם צריך שיראו אותו.
לכן, אוהדי פועל, דעו - רואים אתכם, מקבלים אתכם, חלק מוכנים לתת לכם אפילו חיבוק. עכשיו אפשר להוריד את השלטים.
2. האוהדים ששרים על פי מנגינת "גשר צר מאוד" - "כל העולם כולו שונא את הפועל, ורק אני אוהב", קצת משקרים לעצמם. "העולם" לא שונא את הפועל. לרוב "העולם" לא ממש אכפת מהפועל. לכן תוכלו גם להוריד את השלטים הפנימיים של החשיבות העצמית.
3. אוהדי הפועל יכולים לקבל בלעדיות על הרומנטיקה שהובילה מהריסות אוסישקין ועד לצמרת הכדורסל הישראלי, אבל לא בלעדיות על התנהגות הולמת במרחב הציבורי של האדם הסביר.
שם אי אפשר להרשות את האלימות המילולית והרגשית, שמוצגת בטעות כאידיאולוגיה.
לכן גם על הרשויות לתפוס תפקיד אוטומטי, והן מוקיעות ומענישות גם אם בכך מתדלקות את תחושת המצור המזויפת. אבל איזו ברירה יש? כשבית המשפט העליון פסל את רשימת "כך" בראשות מאיר כהנא בבחירות 1988, הוא טען שדמוקרטיה לא צריכה להתאבד כדי להוכיח את עצמה. נדמה שזה המקרה גם בעניין "חופש הביטוי" כפי שהוא מפורש על ידי אוהדי הפועל ת"א. את הרצון לפרוק פגיעה מילולית בזולת, גם אם הוא יריב ספורטיבי מר ומוקצה מבחינתם, יש לשמור לשיחות פרטיות. תשאלו את דונלד סטרלינג.
4. אוהדי הפועל ת"א שהם גם הורים לילדים קטנים ונאבקים על איכות החינוך, התזונה, המוסר והתכנים שילדיהם נחשפים להם, חייבים להצטרף למאבק החשוב הזה. לא נגד הפועל, אלא בעד כולנו.
