הייתי בן 6 כשהלכתי עם אבא שלי בפעם הראשונה למגרש הקופסא לראות משחק כדורגל. הלכנו ברגל, קנינו סנדוויץ' טוניסאי עם חריף בכניסה והבאנו איתנו הרבה גרעינים. אבא שלי אהב לשבת ביציע הדרומי, על טריבונות העץ, ואני פחדתי שהרווח בין הספסלים כל כך רחב שתנועה לא נכונה תביא לצניחה למטה, עם קליפות הגרעינים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
את הרגע שבו עלו שחקני מכבי נתניה למגרש והר געש של 12 אלף צופים התפרץ, אני לא אשכח. אני כבר לא זוכר מול מי שיחקנו באותו משחק, אבל תחושת הרעד שהתפשטה בכל הגוף כשעודד מכנס שם את הראשון צרובה בי עד היום.
האלפים בטריבונה הדרומית זינקו כמו איש אחד וספסלי העץ רעדו כמו הלב שלי. אבא שלי מרוב שמחה העיף אותי באוויר, וברגע הזה בין שמיים לטריבונה, כשאני עומד להתפקע מרוב אושר שאי אפשר להכיל, התאהבתי.
אף אחד משחקני מכבי נתניה שיעלו הערב עדיין לא נולד ב־1978, השנה שבה הפכתי לאוהד, שנה שבה לקחה נתניה את האליפות, את הגביע וגם תואר אירופי ראשון אי פעם לקבוצה ישראלית - גביע האינטרטוטו.
אפרים קציר היה נשיא המדינה, וכרטיס למשחק ברמת גן עלה 50 לירות. ישבתי אז באיצטדיון הלאומי, ילד קטן בחולצה צהובה, ואל טעמו המתוק של הניצחון בגמר גביע - אני ועשרות אלפי אוהדי מכבי נתניה משתוקקים כבר 36 שנה.
נכון, הזמנים השתנו. ימי הרומנטיקה בכדורגל חלפו והכסף מדבר, אבל כשאתם, ה־11 שילבשו את המדים הצהובים, תעלו לדשא זה כבר לא ישנה. אתם תשמעו את אותה שאגה אדירה של 15 אלף אוהדים, ותרגישו את הרוח של המסורת. המסורת של עודד מכנס, חיים בר, מוטל'ה שפיגלר, דוד לביא, פיזנטי, שלום תקווה והאחים מנחם. תתמלאו בגאווה וברוח לחימה, כי עכשיו זו המשמרת שלכם לייצג את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, הקבוצה שתמיד האמינה בכדורגל פתוח והתקפי ושחוזרת אל הבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי. וכשתישמע השריקה זה כבר לא ישנה מה יחסי הכוחות, כי על המגרש תעמוד מכבי נתניה ויש לזה משמעות. אחרי 36 שנה במדבר - זה ברגליים שלכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו