הם תיכף עונים לי. הסברתי לאלוף הפיקוד. אביב מייד יתקשר ויגיד כרגיל, "פוצצנו, יצאנו. הכל בסדר". והשעות נקפו, והעיניים ראו וידעתי שהריח לא משקר. הם לא יענו לי יותר.
הייתי מפקד כוחות ההנדסה של פיקוד שלא פסק ממלחמה עקובה מדם בטרור המנהרות. לך כנוס את כל אבירי המנהרות, אמרו לי מפקדיי, ומצא את אותם המיוחדים שיהיו ראויים למשימה.
ומצאתי אותם. ובתוכם את אביב חקאני מאשדוד, את ליאור וישינסקי מתל אביב ואת זוהר סמיילייב מאופקים שעלה מרוסיה. אנשי מקצוע ויודעי נסתרות, שהרגישו בני בית במחילות של התופת בעזה.
נדרשו תעוזה וכוחות נפש אחרים לנבחרת הזו.
חבורה שידעה שכל עוד יהיו מנהרות בעזה, גם בבית שלהם לא יוכלו לישון בשקט. את היכולות הנדירות נשאו אביב, ליאור וזוהר באופן צנוע ואצילי.
כשהיו בדרכם לטפל בעוד מנהרה שנחשפה על ציר פילדלפי, פגש את הנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ, טיל נ"ט. הם עלו בסערה השמימה, מותירים אותנו כאן לחפש אחריהם, לבקש כל דבר שיוכל להעניק פתח לתקווה. שאולי עוד רגע והם עונים לי.
כל איש הנדסה קרבית שטיפל במנהרה, יודע כי ברגע שמשהו משתבש, זה רק אתה מול יכולותיך. השטח הצפוף והחיכוך המאסיבי הבהירו את תמונת המציאות האפשרית לכל אחד מחייליי. הם חוו איומי צליפה וירי טילי נ"ט באופן יומיומי.
ובכל זאת, ברגע האמת, כשאספתי את צוותי המנהרות וסיפרתי להם כי הנורא מכל קרה, לא ידעתי כיצד אמצא את המילים שיאפשרו להם לרדת שוב אל מעמקי המחילות. מבטם הנבון ורוחם האיתנה הבהירו לי מהר כי אין ברירה אחרת - "אנחנו נכאב היום, נכאב מאוד, ומייד נמשיך אל המנהרה הבאה".
כך היה, והמציאות המשיכה לגבות מאיתנו את המחיר הכבד ביותר מהר כל כך, כשהביפר ציפצף, בעודי סופד לליאור וישינסקי בקריית שאול, ובישר על מותם של שני חיילי גבעתי, אלעד כהן ואיימן גדיר, בחיפושים אחרי אביב וזוהר.
בתוך ימים כבר הגיע משה טרנטו להחליף את אביב. ישבנו לראיון על הספסל מחוץ ללשכת אלוף פיקוד הדרום.
"אני צריך מנהיג למצבים מיוחדים", הסברתי לו את מצב הצוות ואת גודל המשימה כשהביט בי בפנים קורנות ענווה. "המפקד, אני חייב להיות שם. אתה תיארת עכשיו את חלום חיי", אמר לי. חודשים אחר כך, כשאני כבר מח"ט הבקעה, קרסה המנהרה שבה פעל טרנטו והצוות נותר שוב יתום וכאוב.
השנים חולפות, ואני כבר רחוק מחומרי הנפץ וממעבה האדמה החבוי, אבל החבורה הזו, שוודאי היתה מלווה אותי עד היום אם עוד היתה בינינו, ממשיכה וצועדת איתי.
אביב מביט בי מתדרך על המנהרות שממשיכות להיחשף על ידי ממשיכי דרכו באוגדת עזה. ליאור מכין קפה או מבשל משהו כשאני נפגש בפיר חדש שנחשף. זוהר מתרוצץ עם חומרי הנפץ כדי לסיים בהצלחה עוד משימה. משה מתדרך את הצוות לפני עוד לילה ארוך.
ואני חסר אותם, וכואב את לכתם של נעוריהם, של כוחם המופלא לייצר חיים עבור מדינה שהיתה חודלת מלהתקיים בלעדיהם ולולא רבים אחרים כמותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו