אני כבר דרוך ומצפה לשמוע, בחרדת קודש, את הצפירה המבשרת את כניסת יום הזיכרון. שוב תהיה לי, לנו, הזכות לנסות להתחבר אל הנקודה העמוקה ביותר המפעמת בליבו החי של עמנו מיום התקבצנו לאומה מחדש ביום עצמאותנו בשנת תש"ח.
הצפירה ביום הזיכרון היא הזדמנות להקשיב לקול החד והצלול, המבקש לחבר את רגשות האומה כולה לקורבנות הציבור שהקרבנו כאן בדור התקומה. רבותינו אמרו כי נשיאה בעול עם החבר היא אחד הכלים המרכזיים לקניינה של תורה. הערב ומחר תהיה לנו האפשרות לשאת לרגע את הכאב של האומה כולה בתוכנו.
רבות המשפחות שלוח השנה שלהן מכיל שני ימי זיכרון. האחד הוא היום האישי הפרטי המצוין ביום המדויק שבו הסתלק יקירנו מהעולם. היום השני הוא יום הזיכרון הלאומי, שבפתחו אנו ניצבים. את הפצע האישי מי יוכל לרפא? את תחושת הכאב והחסר מי יוכל למלא? על משכבה בלילות תבכה האם על בנה שאיננו, ואין לה מנחם. את היעדרו של האב יחושו יתומיו יום־יום עד יגדלו ויקימו משפחה בעצמם ואולי עד יומם האחרון.
אבל יום הזיכרון הלאומי מעניק לכאב מימד נוסף. החייל שנהרג בשדה הקרב, האזרח שנרצח בידי מחבל, לא הסתלקו מן העולם בשל שמם הפרטי או שם משפחתם. הם אינם איתנו כאן בגופם בשל שם משפחתם הלאומי. הם נרצחו בגלל שביקשו להיות חלק מבניין האומה והמדינה הישראלית המתחדשת בארצה אחרי אלפיים שנות גלות איומות.
נכונותם של צעירינו להיות חלק מצה"ל, לגור בארץ מוכת טרור ואיומים, להיות נכונים למסור נפשם על עמנו ועל מולדתנו מעידה כאלף עדים כי אכן אנו אומה אחת, חרף כל הציניות המבקשת להבליט את השונה והמפריד בינינו.
יום הזיכרון מחזיר את כולנו למימדים האמיתיים של החיים. היום שבו אנו מעלים על נס את קורבנם של בנינו ובנותינו, הוא היום שמספר גם את סיפורו של עם שיצא מהאודים העשנים של המחנות הארורים אושוויץ וטרבלינקה והחליט כי הוא חפץ בחיים. לא עוד קהילות קהילות, קבוצות קבוצות. מדינה לעם, חברה שלמה המכבדת את השונות שבתוכה אבל מעמידה את המכנה המשותף בראש מעייניה.
השבת קראנו בפרשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". הצו הנצחי הקורא לנו לקדש את חיינו. הלילה נאמץ לחיקנו את אלו שנשאו צו זה ושילמו על כך בחייהם למען נהיה לעם אחד, המקדש ומעניק משמעות לחייו.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר ורב היישוב שהם