לפני 22 שנים סיכמתי עם אסי דיין שיכתוב דרך קבע ב"מעריב". המאמר הראשון לווה באש זרה. קמה התנגדות עזה במערכת, ובמהלך קטטה מילולית איים אסי כי אם יסתמו את פיו, יניח חומר נפץ במרתף הבניין. איש לא הזעיק את קצין הביטחון. היה ברור כי הוא אינו מתכוון. הבעיה נפתרה מאליה. אסי של השנים ההן - מכור לסמים שהפכו אפילו את היגויו למלמול - לא היה מסוגל להתמיד בהתחייבותו. המאמר הבא לא נכתב.
הוא היה בן שלישי בדור השלישי למשפחת האצולה מנהלל. הם היו כישרוניים ומקסימים וחסרי גבולות. היכולת האדירה אך הרוטנת, הנחישות אך גם תחושת חוסר המיצוי, ואולי גם המירוץ הבלתי פוסק אחרי הכרת האב בהישגי הבן, החלו בסבתא דבורה.
ראוי לקרוא את הביוגרפיה הכואבת שלה ברוסיה ובדגניה ובנהלל כדי להבין מניין צמח הכישרון האדיר הזה בתחום הקולנוע והשירה והפרוזה; להבין איך הנפש והגוף הלכו אחרי חזיונות שווא ואמת פנימית גם יחד. אם תיכתב פעם ההגדה לבית דיין, יוקדש הפרק הראשון לדבורה. היא המפתח ליכולת, לסקרנות האינטלקטואלית, לאומץ הלב ולידיעת מהות הדכדוך והדיכאון.
משה דיין המהולל תיעתע כמעט בלי לרדת למהות התנהגותו בחיי בנו אסי. נוכחותו ביום־יום של היוצר והכותב וקורבן הסמים והאלימות הזה לא פסקה גם ב־33 השנים שהפרידו בין מותם. אבא היה גיבור שאיבד את עינו במלחמה, וכרמטכ"ל הזניק את צה"ל בקפיצת מדרגה גבוהה - ואסי שלא היה יכול להתמודד עם סיפור חייו רצה בו חלק, ובעיקר הכרה.
הוא נצמד בשם האב לצנחנים ולשירות המילואים ביום הכיפורים, ודבר לא עזר. מ"גבעת חלפון אינה עונה" ו"אגפא" ועד לסרטו האחרון, הייחודי, "פומרנץ", לא בא על סיפוקו, לא מצא מרגוע לנפשו, מנוח לכף רגלו. רצה לשמוע מאביו המת בקולו כי הוא סיפור הצלחה. תמיד רצה את הבלתי אפשרי, ובכישרונו כי רב אכן השיג פעמים רבות דווקא את מה שנחשב לבלתי אפשרי.
בהפרזה נמצאו מי שסברו כי סיפור חייו הוא דגם להיסטוריה של ישראל. לא נכון, אסי היה יוצר גדול רדוף במאבק פרטי־משפחתי. זו היתה סטייתו הנפשית. בלי אבא שהיה כה נערץ וכה שנוא, כה מבוקש וכה דחוי - אפילו ערימת הפרסים שבה זכה לא יכלה לייתר מבחינתו את האלימות כלפי נשותיו ואבהותו הכושלת והסמים ואשפוזיו הממושכים וכמיהתו אל המוות.
לא תמיד שאף למות, אבל תמיד התמודד עם קץ החיים, ובכך - אולי רק בכך - היה משהו שדימה אותו לאביו. גם באקורד הסיום. דיין עשה את רוב שנות ילדותו בנהלל ובחר לו אחוזת קבר במושב הראשון בעמק יזרעאל, שבו מיעט לנכוח בחייו הבוגרים. כך גם אסי. אבל הוא רצה להיקבר קרוב לאביו כדי להמחיש את חלום חייו המסויט רק במותו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
