1 כשם שבמישור הדתי, הימים שבין כסה לעשור הם המשמעותיים בלוח השנה, כך במישור הלאומי, הימים שבין שואה לעצמאות. היכולת של אדם לקום מאפרו, לקומם נפשו אחרי חורבן חייו, מעוררת הערצה. על אחת כמה וכמה ביחס לקולקטיב בן מיליוני פרטים שעלה מתחתיות שאול, ובזמן אפסי במונחים היסטוריים הצליח לקומם מעפר את תקוותו, להקים מדינה נגד כל הסיכויים, לקלוט גלי עלייה ענקיים, לפתח מדע ותרבות ומשפט וכלכלה, ולהקים כוח מגן עצמאי חסר תקדים בהיסטוריה שלנו - כל אלה קוראים להניח לשבוע אחד את התלונות והמחאות, להתבונן בזכות שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה הזאת בתולדות עמנו, ולומר תודה.
התרגלנו בעשורים האחרונים לאנשי הרוח המייסרים ומנבאים לנו, חלילה, עתיד רע. תוכחה היא דבר נדרש, וספרותנו מלאה בתוכחות שלוּ קיבלנו, היה מצבנו אחר. "בֶּן אָדָם, בְּתוֹךְ בֵּית הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב, אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵם", התנבא הנביא יחזקאל בראשית המאה השישית לפנה"ס. נבואותיו הראשונות מלאות חזיונות קשים. אך משעה שנחרב הבית הלאומי, החל לעודד את העם שיש תקווה לאחריתו. סימן מסור בידינו לנבואת אמת: אם התוכחה אחוזה לבלי הפרד בנחמה.
מי שמסוגל לרדת לשורשי החורבן - רואה שם גם את הגאולה האישית והלאומית. מי שרואה את הזרע ימים ספורים לאחר שהושם באדמה, שמריח את ריקבונו, יודע, שבעומק ההתפרקות, בסוד המוות, נמצאים - ממש שם - חיים עובריים המפכים לצאת. אבל מי שרואה רק מוות, שחוזה לעמו רק מיתות משונות - הוא נביא שקר. במיוחד, כשאותו עַם כבר קם לתחייה לא פעם בגיא צלמוות של עמים ולאומים ושב הביתה.
יחזקאל ידע לספר אחרי החורבן להמון המיואשים שלא ידע עדיין גאולה לאומית (זה היה החורבן הראשון בהיסטוריה שלנו), שיש תקווה לאחריתם. יהודי הגולה אמרו: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". אבל יחזקאל דיבר על עצמות יבשות הקמות לתחייה, "חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד". הוא מבטיח: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
2 בתרל"ח (1878) בזמן שנוסדה אֵם המושבות פתח תקווה והבקיעה בתודעה היהודית סכר בן אלפי שנים, חיבר נפתלי הרץ אימבר בגלוּת את "תקוותנו" שהיה להמנון הלאומי, "התקווה". גם הוא שמע בקרב אחיו את הקינה "אבדה תקוותנו", וממרחק השנים התכתב איתם: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה" (מאוחר יותר שונו בהסכמתו חלק מהמילים לנוסח הידוע). אחריותו של הנביא, האינטלקטואל, הסופר, "הצופה לבית ישראל" - לא רק לייסר ולהוכיח, אלא גם לחזק ברכיים כושלות ולעודד את רוח העם.
בעומק החורבן השני במאה השנייה, ידע גדול התנאים ר' עקיבא בן יוסף לצחוק מול ירושלים החרבה, למרות בכיים של חבריו להנהגה, ולימד את סוד נבואת האמת - חורבן וגאולה יחד. הוא כרך את נבואת החורבן עם נבואת הנחמה. על החורבן נאמר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין (תל חורבות) תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר", ועל הגאולה נאמר: "עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
וכך הסביר התנא לחבריו ההמומים: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה (נבואת החורבן) - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". ממרחק של 18 מאות אפשר להשתאות מול צחוק האמונה הזה שזכינו לראות בהתגשמותו.
במחצית הראשונה של המאה ה־12 כתב בספרד ר' יהודה הלוי געגועים לארץ: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? ...לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך - אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". יש תקווה לאחריתנו, לא אבד חלום שיבת ציון. סבלנות דרושה ואמונה - אשרי היודע לחכות. הוא יראה בעלות השחר על הרי ישראל: "אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ... בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!" ואם הוא לא יזכה - אז צאצאיו.
3 במאה ה־16 התקבצו לצפת יהודים מגולי ספרד וצאצאיהם. ביניהם היה ר' שלמה אלקבץ שחיבר את "לכה דודי", שיר אהבה לשבת הנכנסת ככלה לחופתה. השבת ניחמה את היהודי; בחסותה הפליג לחלומות גאולה לאומית. מה ראה ר' אלקבץ עשרות שנים בלבד אחרי חורבן יהדות ספרד? - "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".
חמלה דרושה לעַם שרידי חרב המגשש דרכו חזרה לעולם החיים. "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי... כִּי בָא אוֹרֵךְ... וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ". הנה, עוד מעט. מה הן 400 שנה בחיי עמנו?
בראשית המאה ה־20 פירסם ח"נ ביאליק את שירו "קומי צאי". כמו במסורת קודמיו ("קומי צאי מתוך ההפכה"), הוא מעודד את העם להיענות לבשורת אביבו: "קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה, / קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי / בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי: / מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי / נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ, / נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי". לא שיר אהבה רגיל לפנינו, אלא קריאה לעם לצאת מקיבעון הגלות, משום שבשורת החופש מידפקת על דלתו ואסור להחמיצה.
עכשיו אפשר להבין את מילותיו של נתן אלתרמן בעומק ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, שעה שכתב בשירו "איילת": "עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם". ועוד כתב שם, כשהוא מעלה בזיכרונו את צחוקו של ר' עקיבא בירושלים החרבה: "לָכֵן שָחַק הָאָב". מדוע? - "עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם, / בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא - אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה / וְעִוְרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם / אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה".
את עיוורון החוזים מכיר כל הקורא בדברי הימים. אבל מה פשר החיוך? "וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן, / וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ". זה חיוך האמונה הנצחי של היהודי, ש"גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה", אבל היא רחוקה מהגיונם של החכמים והחוזים, שכן "לַשָּׁוְא עֲדַיִן רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ".
אנחנו, שזכינו לחיות בתקופת בנייתו של הבית השלישי, יודעים שמדינת ישראל היא מימוש חי של אותו צחוק שעבר מדור לדור.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
