האנשים שלצידם אעמוד בצפירה

על מה את חושבת בצפירה, שאל אותי הבן שלי כשאמרתי לו שהשבוע שוב נעמוד מול נרות נשמה. לקח לי זמן לבחור את התשובה. אני אזכור את כל מי שהעניקו לנו בבשרם את האפשרות לחיות, עניתי, את כל המתים. אחר כך, בשקט של הלילה, נזכרתי שיש גם קבוצות של אנשים חיים שאחשוב עליהן כשהצפירה תנסר את הדומייה וצמרמורת תעבור בגב. 

1. המשפחות השכולות שמחו נגד שחרורי המחבלים בשנה האחרונה כמעט לבדן. כשם שלא ייתכן שניצול שואה יצטרך להתמודד לבדו עם מצוקה כלכלית, כך לא ייתכן להפקיר את ההורים השכולים להתמודד עם שחרורו של רוצח בנם כאילו מדובר במאבק פרטי. שניהם חרפה מוסרית. ואם לאחת הקדשנו מבט ביום השואה, ראוי להקדיש מבט לאחרת ביום הזיכרון.

בתקופה האחרונה נטו שערי הכלא להיפתח יותר מדי פעמים. מתוך רסיסי חייהם קמו ההורים האבלים למאבק אבוד, בשארית הכוחות, והטילו צל בודד על המדרכה. עליהם אחשוב בצפירה, ואתבייש.

לא הייתי עם המשפחות במשמרות המחאה, בבג"ץ, בתביעה האנושית, הצודקת כל כך. כשאם שכולה יושבת באוהל מול בית ראש הממשלה, אוחזת בתמונת בנה או בתה וזועקת בדמעות, מתחננת שלא ייצא המחבל לחופשי, וסביבה אין עשרות אלפים שמהדהדים את בקשתה, אנחנו צריכים להתבייש.

2. באותה דקת צפירה, כשהריסים רטובים ותמונות רבות רצות בראש, אחשוב גם על האלפים ההולכים בינינו שהשאירו חלק מעצמיותם במלחמה ולא שבו ממנה שלמים. אין סטטיסטיקה מדויקת על הלומי הקרב, כי את הפצעים המדממים שבפנים אי אפשר לראות ולא כולם מבקשים עזרה. הם בטוחים שאין דרך לחבוש את המראות החוזרים בשינה ובערוּת. או שזה לא גברי. או לא מקובל.

משרד הביטחון מטפל רק באלו שפונים אליו מיוזמתם, אומרים בקול "שלום, אני זקוק לעזרה נפשית", ואלו אחוזים בודדים. מרבית שברי הכלים הללו, שיצאו מהמלחמה בגוף שלם, לא יפנו בעצמם. בינתיים הם וסביבתם משלמים מחיר. לפעמים הם לא יכולים להתמיד בעבודה ולפרנס, לפעמים הם שוקעים בדיכאון, לפעמים הם מגלים אלימות כלפי הקרובים להם. וההורים שלהם, והנשים, והילדים, והאחים, נושאים גם הם בעול המלחמה.

לא כתבתי על זה אף פעם. יש לי קרוב משפחה, כמעט בן גילי, קרוב לליבי ואהוב מאוד, שנפשו נפצעה בצבא. אנחנו זוכרים את הלומי הקרב של יום הכיפורים, מצולקי נפש, שפנימיותם אכוּלה לפעמים עד כדי הפסקת חייהם. ופתאום: הלומי קרב בגילנו, צעירים ויפים. 

שני אירועי לחימה דרמטיים שינו אותו. אחד ברצועת עזה, כחייל בסדיר, השני בלבנון השנייה, כמילואימניק. הוא לא דיבר אף פעם. ידענו שקשה לו עם ריח עשן, שהוא לא מסוגל לראות עצמות (ולא לאכול עוף), אבל תמיד שתק. עד שלפני שנתיים התמוטט המגדל. הוא לא חזר אלינו. גופו כאן, הוא בריא, אבל נפשו במלחמה. בן 31 היה כשעזב אותנו.

3. עוד באותה דקה קצרה־ארוכה, כשקול השופר הגדול מפסיק את השטף של החיים לטובת המתים, אחשוב על האימהות. 

23 אלף אימהות שגידלו ילד או ילדה ששבו לאדמה לעיני אמם, בהיפוך של הטבע. שגידלו ילדים (כמו כולנו, תחת האיום הנורא ההוא, של דפיקה בדלת ואנשים במדים), באמונה ובנשיקות ובהתפעלות - עד שהאיום התממש והן ליוו אלי קבר את מי שיצא חי מגופן, ולא ממש חיו מאז.

היו אימהות שאיבדו שני ילדים. וגם יותר. או ילד ובעל. והיו אימהות שנפלו יחד עם בניהן או בנותיהן, ודמים בדמים נגעו. איטה צור ובנה אפרים (12), אלה שרשבסקי ובנה מיכאל (16), מירי אוחנה ובתה יעל (11) והרשימה עוד ארוכה. 

לפני כמה חודשים התלוויתי כעיתונאית לקבוצה של 26 משפחות שיצאו למסע של הפוגה באירופה מטעם ארגון משפחה אחת. חמישה ימים הייתי איתן, מתבוננת בהן, מתבוננות באסונן ממרחק, אלפי קילומטרים מהאדמה שבה נאמרו המילים הראשונות שלו והמילים האחרונות. חמישה ימים היה הלב שלי תפוס באגרוף.

הן היו בו בזמן קנה רצוץ ויהלום. דקות כנייר וחזקות כחומה. היו בהן עוצמה ורגישות ורכות וכוח שלא ראיתי מעודי. הן סיפרו לי על העמדת הפנים היומיומית, על המסיכה שהפכה לחלק מהעור. על הרגע האחרון של הילד, שעליו הן לא מפסיקות לחשוב. "הרי דבר ראשון כשקורה משהו צועקים 'אמא', 'אמא'לה'", אמרה אחת מהן, "הוא קרא לי, ולא הייתי שם להגן עליו".

ראיתי אותן צוחקות ובוכות, רוקדות ודומעות, מניפות כוס יין לחיי הבנים, ובעצם, למותם. וחשבתי שאין דבר כזה 

אי־מהות. האימהות היא לנצח.

אסור, אסור, אסור

אסור לבזות את השואה ואסור לבזות את צה"ל ואסור לבזות את הדגל. 

כל זה נכון לא רק לגבי מתיישבי גוש קטיף (כשמשפחה אחת, דור שלישי לשואה, חיברה טלאי כתום אל הבגד ערב גירושה מהבית), מטומטמי תג מחיר (כששלושה נערים הפכו מיכל סולר ואוהל צבאי ביצהר), או החרדים (שלא מניפים את הדגל), אלא גם כשמדובר במיצג מחאה מטעם השמאל הקיצוני. 

רק שמשום מה, כשמדובר בתג מחיר מימין יש כזה רעש ציבורי כאילו מטוס נוחת לך על האוזן, וכשיש תג מחיר משמאל, מרוב שקט אפשר לשמוע ביצה מוטלת. ביום השואה האחרון הציגו פרובוקטורים משמאל מיצג מחאה מתוחכם: שחקנית בלבוש פרוצה שעומדת לצד קיר הזיכרון ביד ושם, משמאלה הפסל "ההליכה אל המוות", מאחוריה דמותו של מרדכי אנילביץ', ובבהמיות שקשה למצוא היא "מוחה" על השימוש בזכר השואה כדי להקים את מדינת הקלגסים, מתארת את הכיבוש בשקרי האנטישמים הגרועים ביותר, מצדיעה במועל יד עם אצבע משולשת, ועורכת פרובוקציות נוספות שמפרקות את זכרם הקדוש של נרצחי השואה כחתיכות אשפה.

תג מחיר הוא מגונה, גם כשבא מימין וגם משמאל. ביזוי קודשי השואה לצרכים פוליטיים אסור גם לימין וגם לשמאל. חבל שצריך לבזבז על זה מילים. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו