השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "אמור". אפשר לפצל את הנושאים המועלים בפרשה לשני סוגים; החלק הראשון מחזיר אותנו לכהנים ולדיניהם השונים, והחלק השני מסכם את מעגל השנה היהודי ומפרט את מכלול החגים הקיימים בלוח העברי.
עם זאת, בשל הימצאותנו בימים שבין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, ארצה לעסוק דווקא בחלק הדן בהלכות הכהנים.
וכך השם מצווה על משה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו". עין בוחנת מרגישה חריפות יתר בסגנון, "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם", היינו תעביר להם את המסר באופן החד והבהיר ביותר. ביטוי כזה הוא חריג ביותר במקרא, דבר המלמד על חשיבות הציווי. חכמינו אף הבינו מכך שיש חובה להעביר את המסר הזה לילדים הקטנים אף שבדרך כלל הם אינם מחויבים במצוות עד שיתבגרו.
ובכן, מהו המסר החשוב שאותו אמור משה להעביר לכהנים והם לבניהם? אל להם להיטמא למתים. מה מסתתר מאחורי הצו הזה?
חכמינו הקדמונים ביקשו להסביר זאת באופן רציונלי, וכך כתב ספר החינוך (שמחברו אינו ידוע אולם הוא כנראה חי במאה ה־13 בספרד): "לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם על כן הרחיקם מן המת... שעניין הטומאה דבר נמאס ונאלח". לנו קשה להבין מהי טומאה ומדוע היא דבר נאלח. לפעמים אפילו נדמה לנו ממציאות חיינו כי ההפך הוא הנכון; הקירבה למת עושה לנו טוב ואינה מאוסה. כשאנחנו פוקדים בתי קברות אנחנו מתנהגים בכובד ראש ומשוחחים על דברים רציניים שלא כהרגלנו. בחלקנו אף מתעוררת מחשבה על אופי ואיכות חיינו דווקא במקום זה.
* * *
לא בכדי אמר החכם מכל אדם: "טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". במילים אחרות, המפגש עם המוות עשוי לעורר בנו תנודות נפשיות חיוביות יותר מאלו שתתרחשנה כשנלך לבית המשתה, הוא מקום החתונה והשמחה.
ייתכן כי התורה מבקשת לאתגר אותנו מול צורת מחשבה אלילית בכל הנוגע ליחס אל המוות, שיש לה אחיזה גם בימינו. באותם הימים חשבו רבים כי האלוקים שונא חיים וחפץ בקורבנות אדם. אין קדושה בחיים ולא יכולה להיות כזו. החיים הם סוג של חטא ורק המוות יכול לגאול אותנו מחטא זה.
חשיבה כזו משחררת את האדם מכל אחריות מוסרית לחייו וממילא יכולה להפוך אותו למפלצת אנושית. לא בכדי מזהירה אותנו התורה פעמים רבות מפני עבודת המולך הכרוכה בהקרבת בני אדם. אולם זו היתה רק צורה אחת של פולחן המוות. רבים אחרים, ובהם הנבטים (אפשר לראות את שרידי התופעה בפטרה המפורסמת), האמינו כי חלק ניכר מפולחן האלילים נעשה על ידי ההתחברות אל המת ואל מה שבסביבתו.
מתברר שאיסור הכהנים להיטמא למתים קשור באותו מאבק של היהדות בפולחן המת האלילי. הכהנים שלנו, עובדי השם, אמורים להיות אנשי החיים כי תורתנו היא תורת חיים. הכהנים הם אלה שאמורים לייצר את החיבור בין האלוקים והאדם מתוך אהבת החיים וקדושתם ולא מתוך התנכרות לחיים, ולכן הם אינם נטמאים למת.
ההוראה לכהנים לחבור אל המת שהוא בן משפחתם מעידה יותר מכל כי התורה מכירה בחשיבות מוסד המשפחה ואינה רוצה שהאנשים הללו יתנכרו לאהובי נפשם ברגעים המשמעותיים להם.
דווקא בימים הללו שבהם אנו מעלים על נס את מיליוני אחינו שנרצחו בשואה וחיילי צה"ל שמסרו את נפשם לטובת הארץ, אנו מצווים לזכור את הצו הנצחי "בדמייך חיי". קורבנם אמור להיות זה שיעצים את מחויבותנו לקדושת החיים ולא כזה שיטביע אותנו בדיכאון ובייאוש.
זיכרון אובדנם אמור לצקת תוכן משמעותי למעשינו הפרטיים ולמפעלנו הלאומי אשר בבנייתו אנו עסוקים. שבת שלום ויום עצמאות שמח.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו