אור ראשון. ראש חודש אב. השמש טרם עלתה. בלילה שהיתי במארב עם חייליי, צופים לעבר בינת ג'ביל. יומנו השלישי בלבנון. קולות הירי מתגברים. מגביר את הקשר ושומע על היתקלות. חוגרים את אפודי הלחימה, דורכים את הנשק, מוכנים להצטרף. בינתיים מבינים - יש הרוגים בגדוד.
עמיחי מרחביה, מ"מ החוד ברובאית ג', גדוד 51 של גולני, מוביל את חייליו בסמטה. חובר אליהם הסמג"ד רועי קליין. בעודם עוסקים בפריצת הדלת צץ מחבל מעבר לשער, הכוח פותח באש. עמיחי מוביל הסתערות והכוח נפגע. שמעון דהן מוביל הסתערות שנייה. אסף ושמעון אדגה מטפלים בעמיחי הפצוע. קליין מזהה את המצב, ובהחלטה גורלית מזנק על הרימון, מקריב את חייו למען חייליו וזועק "שמע ישראל". אלכס ועידן מצטרפים לקרב ונפגעים. אוהד מחלץ פצועים ונפגע מקליע. שמונה הרוגים בקרב.
נתתי פקודה לכל צמד חיילים להרים אלונקה ולהתחיל תנועה לכיוון ישראל. הובלתי את השיירה ונשאתי אלונקה. חשתי כי הגופה אינה קשורה כראוי, הורדנו את האלונקה לקרקע. פתאום נשמטה השמיכה מעל ראשו של החלל. עמיחי. היכרותנו החלה ביום גיוסנו, שירתנו יחד במחלקה, יצאנו לקורסי הפיקוד יחדיו ופיקדנו על מחלקות בגדוד 51. נפשותינו נקשרו.
ט"ו באב. נעים בשיירה לעבר בינת ג'ביל ואז - הבזק של אור מרחוק, כדור אש נע לכיווננו. טיל נ"ט חדר את המיגון ופילח את גופי.
כבר בביה"ח, פצוע קשה, ידעתי שאני חייב להביט קדימה. החיים הוסטו ממסלולם הטבעי, אולם התקווה לא אבדה. זכיתי בחיי מחדש. מלחמה ופציעה מלוות בסבל ובכאב רב, אולם הן גם חוויות ייחודיות שאפשר להפיק מהן ולגדול מהן. מקבלים פרופורציות לגבי דברים רבים בחיים. הניסיונות הכרוכים בפציעה מחייבים אותנו להתגבר על חולשותינו, לגלות את עוצמת אמונתנו, להתעלות מבחינה רוחנית. תחושת הכרת הטוב כלפי בורא עולם מתעצמת ומקבלת מימד קבוע ויציב יותר.
לאורך כל תקופת ההחלמה זכיתי לתמיכה, לחום ולאהבה ממעגלים רבים. במהלך השיקום הכרתי פצועים ותיקים וצעירים. פגשתי אנשים בעלי תעצומות נפש היודעים לחיות בצורה מעמיקה ואיכותית, למרות נכותם. טופלתי בבתי החולים, התחזקתי בבית הלוחם בירושלים. תוך כדי השיקום וההתמודדות למדתי להכיר עולם חדש ומפעים, צוות רפואי העושה הכל למען מטופליו.
בליבי גמלה החלטה, נרשמתי ללימודי רפואה בירושלים. כללו של דבר, חוויית הפציעה תורמת רבות לאישיות. אין זו דרך מומלצת, איני מאחל לאף אחד לחוות אותה, אולם בנסיבות הקיימות היא יכולה להיות חוויה מכוננת שתלווה את האדם כל חייו. האופטימיות היא החלטה מודעת להשתלב בחיים נורמליים, להודות על מה שיש ולהמשיך בקומה זקופה בנתיב חיי השיגרה.
והשאלות אינן מרפות. לאן לוקחים את חוויות המלחמה, לאן מנתבים את העוצמות ואת הגבורה שהתגלו בלחימה? חייבים להבטיח שמורשת הנופלים תילמד ושגבורתם ומסירות נפשם ילוו את עם ישראל. עלינו להגשים את חזונם, לממש את צו החיים שהורישו לנו.
בערב ט"ו באב ילדה אביטל אשתי את ילדנו השני. קראנו לו נווה עמיחי.
הכותב הוא מחבר הספר "מן המדבר והלבנון"