בבואך לתור את עקבות הרשעות השטנית, בלכתך במסלול השנאה התהומית, ברצותך להבין ולחוש את שואת היהודים בפולין, אל לך להסתפק במחנות המוות אושוויץ ומיידאנק, שהפכו לאתר תיירות פופולרי. ברחובותיה המרהיבים של קראקוב הפורחת ביופייה, תוכל לראות מיניבוסים קטנים למטייל שעליהם שלטים מזמינים: למכרות המלח בוויליצ'קה, לרובע היהודי בקז'ימייז', לאושוויץ־מיידאנק. שלושת האתרים ניתנים לרכישה גם ב"דיל" אחד.
בל נטעה. אושוויץ, ככל שהוא סדור על שביליו ובוהק בניקיונו, ככל שריח הבשר הנרקב ועיסת האדם העולה מהארובה המעשנת השמיימה הודחו ממנו, ככל שמשני צידי פסי הרכבת, המוליכים לשער הכניסה שעליו השלט המוכר: "ארבעייט מאך פראיי", מוריקים הדשאים, אושוויץ־בירקנאו יכה אותך בתדהמה. הארכיטקטורה המדויקת של המוות. הרציף. כאן נערכה הסלקציה. הזאונה - מקלחות הטיהור והחיטוי של הנכנסים למחנה. הצריפים קודרים. הפריצ'טים - דרגשי השינה צפופי מוזלמנים. ערימות שיער הנשים, עדיין צמותיהן קלועות. ציבור הנעליים. גבב המזוודות. מרחצאות הגזים. המשרפות. גדרות התיל המחושמלות.
אחרי הכל, אושוויץ לא הוקם בעבור החיים. הוא הגרדום. תמצית תוכנית ההשמדה. 1.1 מיליון יהודים בארבע שנים, ועוד רבבות פולנים וצוענים ושבויי מלחמה סובייטים. תכנון וביצוע נאציים. היטלר ואייכמן והימלר וגבלס. כן, כן, הוא יכה אותך בתדהמה. ותתפלא לראות שהתורים הארוכים ואולם ההמתנה מלאים בעיקר בפולנים הפוקדים את מתיהם. ומי מהם יאמר: כאן הסבא רבא שלי ושלך נספו ביחד.
ואתה עלול לחשוב שכך, באמצעות מנגנון הרשע הנאצי, נספו ששת המיליונים. והוא יסמא את עיניך מלראות את המשטמה השורשית, המולדת, הטבועה בדם, שחשפה את חדוות רציחת יהודים עוד קודם להקמת מחנות המוות.
בקר ברדזילוב שבחבל פודלסיה, עיירה מבודדת עד עצם היום הזה, ותלמד איך ב־7 ביולי 1941 פולנים רדזילובים רתמו יהודים רדזילובים במקום בהמות לעגלות משא בדרכם אל האש (500 יהודים) או אל המאכלת (300 יהודים).
בקר בידוובנה, שסרטו של חיים הכט "אסמים" (ערוץ 2) הכניס לסלון ביתנו. שם החליטה מועצת העיירה לחסל את היהודים. וב־10 ביולי 1941 כמאה פולנים ידוובנים דחסו לאסם 1,600 יהודים והעלו אותם באש, לא לפני שאנסו את גיטל'ה היפה, כרתו את ראשה ושיחקו בו.
ואל תפסח על סקרז'יסקו קמיינה, עיירה לא גדולה במחוז ראדום, כדי לראות את מה שנותר ממחנה העבודה של הקונצרן הגרמני "האסאג" (Hasag), שנועד לנצל עובדי כפייה לייצור נשק לטובת גרמניה. "ב־וורק A", מספרת שושנה צדיקוב (שאת סיפורה, "תשמרי על סבינה אמא אמרה" היה לי הכבוד לקבץ ולערוך), "יצרו את התרמילים, ב־וורק B עיצבו את החומר וב־וורק C ייצרו את חומר הנפץ. מי שעשה טעות ב־וורק A נשלח כעונש ל־וורק C. מי שעבד שם לא יצא בחיים. חומר הנפץ, פיקרין, היה רעיל מאוד. ביום הראשון, כשרק הגענו, ראינו אנשים צהובים, רזים מאוד, לבושים בקרעי בד ועטופים בפיסות עיתון. אנשים מתים מהלכים... בקושי ראית עיניים... ידענו שהגענו לגיהינום. שאנחנו בכלל לא על האדמה".
בקר בערים ובעיירות קטנות הנקרות בדרכך, ותגלה שכאן רצחו בודדים, שם עשרות, ובמקום אחר מאות ואלפים. ותגיע לרחוב פלנטי 7 שבקיילצה, כאן נרצחו 40 יהודים כשנה לאחר המלחמה ההיא, בפוגרום שעלילת דם קלאסית הורתו.
יש האומרים, האדם הוא חיית טרף. זה טיבו. ועליך לערער. זו מורשת דתית חשוכה העוברת מאם לבנה, ממורה לתלמידיו וממנהיג לעמו. ועליך לפשפש בתולדות העם היהודי, שאחד מבדיברותיו הוא "לא תרצח", ותגלה שבאלפי שנותיו לא התארגנו שכנים, ובחסות השלטון רצחו מתוך קנאה ושנאת חינם את שכניהם. ותתנחם בזה. ובאותם 24 אלף ויותר הצדיקים בסדום, "חסידי אומות העולם", שחירפו נפשם בהצלת יהודים. הם תקוות האדם.
