האדישות כלחם חוק

באיזו אדישות התקבלה חזרתו של הלחם. מייד מתרגלים, שוכחים. שומשום, חיטה מלאה, אחיד פרוס, שש לחמניות בשקית. באיזו דממה מתקבלים אצלנו כישלונות והצלחות להוציא יהודים להורג. פה יורים המחבלים טיל שנוחת ליד בית כנסת בשדרות ומתפוצץ בעת תפילת שחרית. שם שופכים את ליבו של איש יהודי, לנגד עיניהם של חמשת ילדיו, בדרך לליל הסדר. זוטות של ימי חולין.

נרצח יהודי בשל יהדותו: שתיעצר התנועה. שייעצרו השעונים. בתחילת השבוע ניסו לשרוף משפחה ישראלית באמצעות בקבוק תבערה בכביש המחבר בין הררית ויודפת שבגוש שגב, בגליל (לא במועדון "השש", שם הבנות שלנו מבלות). למחרת התלקח בקבוק תבערה מעל ראשי ילדים בכניסה ליישוב אשבל, גם הוא בגוש שגב. נו. עוד בחול המועד: בני משפחה שנסעו להלוויה בהר הזיתים גוננו על הראשים בידיים כשמטר סלעים ריסק את שמשות המכונית. ולא רעדה המחט של הרדיו. 

יש עפעוף מפוהק נוכח ניסיונות להכחיד אנשים מסוגנו. המגישה לא יוצאת מגדרה. אותה אדישות לחיינו היא המאפשרת לשערי הכלא להתרומם פעם אחר פעם בשחרורי "אסירים"; היא שמתירה לרוצחים שידיהם נגעו במתים שלנו לחזור אל עורקי החיים. לוקח יותר מדי זמן עד שאנחנו מתעוררים וחושפים שיניים נוכח שפך הירקון האדום הזה. באינתיפאדה השנייה יצאנו לחומת מגן רק אחרי שקברנו שלושים הרוגים בשבוע. ויש לתקשורת אחריות.

רוצים רק לחגוג

בשנות החמישים דימדמה הארץ מחרבות הפדאיון ומטילי פגזים. חללים נגזרו מארצות החיים, בעיקר ברצועות הגבול. וגם אז לא התכווצו העיתונאים היושבים בתל אביב, לא שפכו דיו על נייר, לא ביזבזו אנחת־שידור רדיופוני מיותרת, לא חירפו עטם. את אלו שמרו לדברים אחרים. אבל אז היה לנו אלתרמן. בטור השביעי שלו, בשנת 1955 וכאילו היום, ביקש לפקוע את אדישות יושבי הניאונים.

"ירִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד, אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים (...) הַטְרָדוֹת קַלּוֹת־עֶרֶך, הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת־הַמַּעֲרֶכֶת (...). אִם אָמְנָם לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי־שָם וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ? רַק פָּגָז לְשָבוּעַ - לֹא כֵן? - עִם צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל־יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת. יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל לְסַלֵּק וִיהִי־מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ. יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל הִסְתַּיְּיגוּת - מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ. הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר) אֵינוֹ כֵּן־אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא־אַקְטִיבִיזְם. הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם. זֶה מַשְפִּיעַ, מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָורְשָן שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא, אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא".

ולהבדיל. בעיצומם של ימי השואה, ב־1942, כתב אלתרמן את "מכל העמים" המצמרר ("יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים, הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים"). סוף השיר: "שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים/ לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ. וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים/ כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ. וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים/ וְאַתָּה מְלַקְטוֹ בְמִטְפַּחַת; וְאַתָּה תְּבַקְשֶנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים/ וּמִידֵי הַשׁוֹתְקִים גַּם יַחַד".

גורל שישה מיליון הוא גורל היחיד. כשנבכה מחר את אדישות העולם, את שתיקתו, מה נגיד כשאנו עצמנו שותקים. 

באופן כללי כדאי לגבש חשדנות לגבי דיווחים הבוקעים מפרובינציית התקשורת היושבת במדינת תל אביב. חשדנות לגבי מה לא מדווחים, וחשדנות לגבי מה כן מדווחים. לא כל הצעירים דוקרים במועדונים. 

לא המוני הצעירים שהולכים במסלולי הטיול עם שקית אשפה, ומשאירים את הנחל נקי יותר. לא הנשים החרדיות הצעירות, שהתכנסו בבית כנסת להפרשת חלה ולתפילה מלאת דמעות עבור בחור שחלה בסרטן ואף אחת מהן לא הכירה אישית (ראו מודעה ובאו). הקהילות הצעירות שמסרו במרוכז מוצרי חמץ לפלשתינים. עשרות אלפי הצעירים שהתכנסו כל החורף השחון הזה להתפלל עבור הגשם. הצעירים שהקימו השבוע ארגון שמלווה משפחות לאחר משברים רפואיים. 

אלא שעם ישראל, שחגג את חירותו הראשונה לפני שבוע, ויחגוג את חירותו השנייה בעוד שבוע וחצי, רוצה לחגוג כל הזמן. את כל החירויות. 

כששר החינוך מספר בתוכנית ילדים שהוא משתמש בריטלין כדי להצליח להתרכז בטקסים, זה מביך. אדם מבוגר צריך לדעת להפעיל מיומנות של סבלנות גם כש"קשה", כהגדרת השר. מעל גיל שש אפשר לצפות מאדם, בטח משר חינוך, להפעיל ריכוז אקטיבי או להתאפק. לא לכל דבר יש פתרון מיידי. כדור פופולרי לא יכול להיות הגשר שלך כדי לשרוד את התפקיד. 

משה רבנו, ומולו חד קרן

מתחם הקולנוע החדש בירושלים (ה"סינמה סיטי") עונה על כל מה שצריך כדי להמחיש את הביטוי היפה "מופת של טעם רע". לפחות פעמיים ראיתי שם פסל ענק שהוא שילוב של אלה יוונייה עם פסל החירות גם יחד: הכל וכלום. העין מורעשת והאוזן מוחרשת. בין מזרקות פלסטיק לתפארת הקיטש, תחת תאורת לאס וגאס, וליד בית עסק שבונה לנשים ציפורניים כי כולם בישראל רעבים (לכסוס ציפורניים זו לא אופציה תזונתית), מתגלים שירותים עם דלתות ורודות. אמריקה לעניים. פסלי באטמן על מרצפות זוהרות ותמונת קיר של סקרלט או'הרה ונסיכות דיסני תחת נברשות ענק שמסתירות את תיבת נוח. כמה שזה לא ירושלים.

תערוכת התנ"ך לא נפתחה עדיין, אבל מעל המדרגות הנעות, שעליהן מיליון נורות צבעוניות, יש תמונה ענקית של משה רבנו ולוחות הברית. איזה ארבעה מטר גובה של לוחות מבריקים, עם ציטוטים מדויקים מהתורה ליד. בדיוק כשחשבתי שמה שחסר בקקופוניה הזאת זה שהם יציירו את משה רבנו עם קרניים, כמו בתרגום הלטיני המוטעה, ראיתי שזה בדיוק מה שהם עשו. 

ומול משה הקורן, בקצה המדרגות, עומד פסל של סוס חד קרן. בי נשבעתי: לא ידעתי לאן להסתכל. הרמתי את העיניים למעלה. ראיתי דרדסים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו