מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של הארץ, מהמטורללים שבעיתונאי רחוב שוקן, מצטווח על שאלות קשות שהפנו לג'יבריל רג'וב עיתונאי אולפן שישי (ראו מאמרו "ארבעה נגד ג'יבריל רג'וב"). הם "לאומנים מתנשאים". הבחור יושב בפינה של הזווית של המדף הכי שמאלי במפה הישראלית - ומשם, כל אמירה שיש בה ניחוח של צידוד בעמדה הישראלית, נתפסת אצלו ואצל חבריו כ"לאומנות". מהפינה המרוחקת הזאת הוא חושב ששאלה בנושא היסטורי (האם היה בית מקדש יהודי בירושלים?) היא שאלה שרק שיכור יכול לשאול (הרי זה עומק הסיפור פה - הם לא מכירים בשום זכות או זיקה היסטורית, דתית או משפטית של היהודים לחבל הארץ הזה, ולכן ההתנגדות ארוכת השנים). ואני חשבתי שתהייה על שאלה כזאת יכולה לבוא רק מעיתונאי שאין לו היסטוריה, אפילו לא ביוגרפיה אישית, שהוא פיקציה, שהוא קיים רק במרחב הטקסטואלי ששמו "הארץ".
עוד תהה המורן: "האם עיתונאים ישראלים אי-פעם תקפו בכזאת חריפות בכיר ישראלי על כך שממשלת ישראל מחבלת במשא ומתן?" - הצחקתני. קרא את אלף מאמריי בנושא. השאלה הפוכה: האם קרה אי פעם שבכיר ישראל "לא" הותקף על אי רצונה של ישראל באמת בשלום. ראו, למשל, ניתוח הראיון של רינה מצליח עם שר הביטחון (במאמרי "כרוניקה של חרפה ידועה מראש"), וזאת דוגמה אחת מיני רבות. נדמה לי שמעולם לא הותקף בכיר ישראלי באולפן שישי על גמגומה של ישראל בבנייה בהתיישבות ביו"ש, או על אי אימוץ העמדה המשפטית המנומקת בדבר זכותנו לאחיזה ולריבונות בחבלי הארץ הללו, וכן הלאה. אגב, לאן נעלם מיודענו אמנון אברמוביץ' בראיון (טוב, הוא נשמר רק להתקפות כלפי ישראל)?
כמובן ששריר בולס גם פה את הקלישאות השמאליות הידועות - המראיינים הישראלים הם "אדונים", היחס שלהם לרג'וב היה "אדנותי", וכן הלאה. תמצית הגזענות הסמויה של השמאל כלפי ערביי האזור: הם אף פעם לא יודעים להסתדר לבדם, צריך לסדר להם את הטענות כלפינו, לעזור להם לגבש את לאומיותם, לזקק את ההסתה שלהם כלפי היהודים, ובכלל הם מסכנים ולא אחראים על עצמם.
אגב, רג'וב ידע היטב להתמודד עם שאלות המראיינים: הוא פשוט לא ענה ונפנף את הטרחנים. מה זה משנה מה אנחנו טוענים נגדם, הרי לרג'וב יש עשרות פרקליטים מוכשרים בינינו, דוגמת מורן שריר, שמתאמצים לסכל כל בחינה אמיתית של שקרי שכנינו.
עיקרון על בקטכיזם (עיקרי אמונה) של השמאל הוא שתמיד - לא משנה מה יקרה - תמיד אנחנו אשמים. למעלה ממאה שנה מסרבת חבורת הבכיינים שלצדנו לחיות אתנו בשלום וליהנות מטוב הארץ ומעזרתם של היאהוד; למעלה ממאה שנה הם מתעקשים לא להכיר בזכותנו אפילו על רחוב שוקן בלבד - אבל אנחנו אשמים. גזענות שרירותית.
הנה, בטקסט שלו עצמו, סיפק מורן השרירי ראיה לגזענותו הסמויה: "המרואיין ישב ברמאללה ועשה מאמץ, בעברית קלוקלת, לענות לארבעת המראיינים שלו". מציע לכולם לצפות בראיון, ולבדוק, האם - למעט המבטא השונה - העברית של רג'וב הייתה "קלוקלת" (לטעמי היא הייתה משובחת), או שמא מורן שריר, כיתר בני מינו, רואה ומקשיב לרג'וב (כפי שהוא עושה זאת כלפי כל מי שאינו מחזיק בדעותיו, כלומר רוב מוחלט של הציבור) רק דרך העדשות הפוליטיות העכורות של כת קטנה שלמרות שהמציאות מתקיפה אותה דרך קבע, היא מסרבת בעקשנות לבחון את השקפותיה ומעדיפה להאשים אותנו, כולנו, ב"לאומנות מתנשאת". מקרה קלאסי של פרוייקציה, השלכה פסיכולוגית של המומים והפגמים שבך - על החוץ, על האחרים.
אפשר לגזור את המאמר הזה ולשמור לליל הסדר לבן החמישי: לא חכם ולא רשע, לא תם ואפילו לא מי שאינו יודע לשאול; בן חמישי, קטגוריה בפני עצמה: (הבן) האשם תמיד.
