השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "מצורע". שתי פרשות מוקדשות במקרא לענייני הצרעת, האחת שאותה קראנו בשבוע שעבר, ושם עסקה התורה בהופעות השונות של תופעת הצרעת בעור הפנים או בזקן, בראש או על המצח. בהמשך מפורט תהליך הבידוד שאותו צריך לעבור המצורע עד שהוא מאובחן ומוגדר כמצורע באופן רשמי, הימצאותו בהסגר ממושך, ולבסוף כיצד הוא מגיע לשלב הטהרה.
בפרשת השבת אנו עוסקים בשלב הבא של תהליך ההיטהרות, בפעולות הרוחניות שנעשות במקדש על ידי הכהן, המתלוות לתהליך הטהרה של המצורע. וכך מתארת זאת התורה "וצוה הכהן ולקח למיטהר שתי צפרים חיות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב", פריטים שלכאורה אין כל קשר ביניהם: בעלי חיים וצמחים ועץ ארז עוצמתי עם אזוב, המזוהה בדרך כלל עם הדבר השפל ביותר (כולנו מכירים את הביטוי "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", אין דבר רחוק יותר מהארז מאשר האזוב); מה להם ולמצורע הרוצה בסך הכל לחזור הביתה בשלום אחרי תקופה ארוכה ששהה בבידוד?
התורה ממשיכה לספר מה עושה הכהן עם כל הפריטים הללו. ובכן, הוא שוחט ציפור אחת בתוך כלי חרס מלא מים, ואת הציפור השנייה, שנותרה בחיים, הוא לוקח עם עץ הארז ותולעת השני והאזוב ומטבילם בתערובת הדם והמים שנוצרה בכלי. את זה הוא מורח כשבע פעמים על המצורע ואז משלח לחופשי את הציפור החיה.
מהי מטרת התהליך המשונה הזה? חכמינו הבינו כי הצרעת אינה עוד מחלה, אלא המחיר שמשלם האדם על הכישלון הגדול ביותר של המין האנושי, היינו הדרך שבה הוא משתמש במתנה הנשגבה ביותר שקיבל והיא כוח הדיבור (שבו נבדל האדם מן הבהמה), ובלשונם של רבותינו, "לפי שהנגעין באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול". המצורע, בבואו לחזור אל החברה האנושית מהבידוד שנגזר עליו, צריך להבין לפני הכל במה כשל. הוא חייב להפנים כי בדיבורו הוא מסוגל לפרק משפחות, חברויות בין שכנים או בין חברים לכיתה ולנשק, אולי הטיל שנאה וסכסוך בין קבוצות שונות בחברה ובכך הוא עשה מעשה ציפור המצפצפת בקולה בעולם.
את האחת נשחט ואת השנייה נשחרר. כאילו אנו אומרים שאין אפשרות להפסיק לדבר בכלל. הרי אנחנו בני אדם אבל צריך לדעת איך וכמה ועל מה. ולכן נשחט את האחת שתסמל עבורנו את הפה שבו השתמשנו לרעה ללא צורך אמיתי. את הציפור השנייה נשחרר כי אכן נצטרך לדבר אבל נקווה שהפעם זה יהיה באופן מבוקר ונכון.
אבל הסיפור העיקרי עוד לפנינו. הוא מביא עץ ארז המסמל בכל מקום את העוצמה והכוח ואת הגאווה וההתנשאות, ואת תולעת השני והאזוב, סמלי הענווה והאפסות ביקום. חכמינו הוסיפו כי נגעים באים גם בעקבות גסות רוח, וממילא טקס הטיהור אמור להביע את הרעיון של המעבר מארז לתולעת ולאזוב. האם יש קשר בין גסות הרוח ללשון הרע שהוזכרה קודם לכן כגורם נוסף בענישת האדם בצרעת? האם יש קשר בין התנשאות לחטא?
התשובה של התורה היא חד־משמעית חיובית. שורש הכישלון באדם נובע מהתפיסה שהוא ואין בלתו. תפיסה זו, שמובילה אדם לחשוב שכל היקום לא נועד אלא לשרתו, מעוררת בו את התחושה שהוא יכול לנצל כל אדם למען טובות ההנאה שלו. זה יגרום לו להטיל דופי באחר וזה גם מה שיאפשר לו לחטוא בתחומים אחרים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
לא בכדי מזהירה התורה את המלך לבלתי רום לבבו מאחיו כיוון שהוא המועמד הראשון להיכשל בחטא זה. במעשה עץ ארז ואזוב זה לומר למצורע שהאדם אינו יכול לראות עצמו כארז ואת כל השאר כתולעת ואזוב. דווקא בימים אלה שבהם נחשפת החברה הישראלית למעשי שחיתות נוראים בחסות ומכוח השררה, חשוב לשנן זאת שוב. עלינו להיות כאזוב ותולעת.