לפני 80 שנה אירעה תקרית גדולה בכפר סבא. המושבה השקטה בשרון מצאה את עצמה במרכז החדשות של היישוב היהודי, כשדיווחה על עימות בין פועלים ואיכרים על רקע העסקת עובדים ערבים בפרדסי המושבה. היה מדובר בסיפור שכלל מלחמת מעמדות מתובלת בציונות ובגזענות, לצד מאבק פוליטי בין שמאל לימין ובין היישוב היהודי לממשלת המנדט - דבר לא נעדר ממנו.
ב־4 באפריל 1934 התעמתו משמרות מטעם מועצת פועלי כפר סבא עם פרדסני המושבה על כך שהעסיקו פועלים ערבים. רבים מן המפגינים - שהחליפו מהלומות עם האיכרים ועם פועליהם - נעצרו בידי המשטרה הבריטית. למחרת הכריזו הפועלים העברים על שביתה כללית בכל הארץ. העיתונות רעשה ומוסדות היישוב קיימו דיונים סוערים.
באופן טבעי כל צד היה בטוח בצדקתו: ההסתדרות היתה משוכנעת כי בכך שהיא נאבקת למען עבודה עברית היא מונעת ניצול ומקדמת את החזון הציוני; הפועלים הערבים רצו להתפרנס והסתפקו במשכורות שהיהודים לא היו מוכנים לעבוד תמורתן; האיכרים רצו להרוויח כסף, וחשבו שבכך הם תורמים את חלקם למאמץ הציוני; והבריטים רצו שקט וראו בהפגנות של יהודים נגד עבודה ערבית מעשה גזעני.
את ניצני המאבק למען עבודה עברית אפשר לאתר בראשית המאה ה־20, בד בבד עם העלייה השנייה. המשכילים שהגיעו ארצה ממזרח אירופה והחליטו לוותר על שימוש בתארים האקדמיים שרכשו למען עבודה בשדות, לא הבינו מדוע אין איכרי העלייה הראשונה שוכרים אותם לעבודה חקלאית, ומעדיפים על פניהם את הפועלים הערבים החזקים והמנוסים יותר. הם כינו בשנאה את בעלי המטעים "בועזים" (הכינוי נגזר מבועז, בעלה של רות המואבייה במגילת רות, שבבעלותו היו חלקות שדה שבהן הועסקו פועלים; י"ס). המאבק נמשך והחריף דווקא ככל שהמצב הכלכלי היה טוב יותר, וככל שהאיכרים נדרשו ליותר ידיים עובדות.
עם כניסתה של כפר סבא לענף ההדרים בסוף שנות ה־20, החל תחום הפרדסנות גם הוא לשגשג ונזקק לידיים רבות, בעיקר בתחומי ההשקיה, הקטיף והאריזה. בחורף 1932/3 פרץ סכסוך בין פרדסני המושבה לבין לשכת העבודה של ההסתדרות הכללית. מועצת הפועלים אירגנה פועלים שיעמדו במשמרות מול "גן השרון", פרדס גדול מצפון לכפר סבא, כדי למנוע כניסת פועלים ערבים אליו. הפועלים העברים התעמתו עם הערבים, עד שנרגעו הרוחות.
הזמן חלף עבר לו, העלייה החמישית החלה, ועימה גם הצורך הגדול בבניית דירות לעולים החדשים, אשר הגיעו עם הון מסוים. הפועלים היהודים העדיפו לעבור לעיר ולעסוק בבניין מאשר להשקות פרדסים. פועל חקלאי השתכר, לכל היותר, כ־20 גרוש ליום, ופועל בניין השתכר עד 50 גרוש. הפרדסים התרוקנו מעובדים יהודים, ויותר ויותר פועלים ערבים זרמו אליהם. ההסתדרות לא יכלה להשלים עם העבודה הערבית, אך גם לא יכלה לספק עובדים יהודים לפרדסנים.
עבודה ערבית
בחודש מארס התכנס הוועד הפועל הציוני, לראשונה בתולדותיו, בארץ ישראל. האלימות בכפר סבא חייבה אותו לשלוח משלחת למושבה כדי להסיק מסקנות. מסקנת המשלחת היתה חד־משמעית לטובת הפועלים.
האיכרים רתחו על קביעת הוועד הפועל הציוני והכריזו על שביתת מגן. מועצת הפועלים, בראשות ראובן שרייבמן, אירגנה הפגנת הזדהות של תושבי המושבה עם המפגינים במשמרות. הפרדסנים קראו למשטרת המנדט, וחלק מן המפגינים (ובהם ארבעה אנשי בית"ר) נעצרו.
עיתון ההסתדרות "דבר" יצא במהדורה מיוחדת: "החנויות והמסעדות סגורות, כולם תפוסים בהסעת מתנדבים למשמרות על יד הפרדסים שבהם עובדים ערבים".
ב־15 באפריל הגיעו כל הצדדים (הוועד החקלאי של כפר סבא, התאחדות האיכרים, מועצת פועלי המושבה, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, "הפועל המזרחי", "העובד הציוני" ובית"ר) להסכמה: ארגוני הפועלים יספקו עובדים עברים, והאיכרים יפטרו את כל "הזרים". אבל בתוך ארבעה ימים החזירו האיכרים את הערבים, כי העובדים היהודים לא הגיעו. הרעיון של דוד בן־גוריון לשלוח לכפר סבא מתנדבים מן הקיבוצים החזיק בערך יומיים, והעובדים המשיכו להעדיף את עבודת הבניין. האיכרים טענו כי הם מוכרים את "הפרי על העץ", וקבלנים ערבים, המעסיקים את בני כפריהם, באים כדי לקטוף ולשווק אותו. כמו כן, הם טענו כי אין הם יכולים לתבוע מן הקבלנים הערבים להעסיק יהודים.
במקביל החל הליך משפטי נגד הפעילים הבכירים במועצת פועלי כפר סבא אשר השתתפו במשמרות נגד האיכרים. "החוק למניעת איומים" הבריטי שונה כך ש"לא יוכר סכסוך עבודה אם הוא על רקע של גזע, שפה או דת". החוק נכנס לתוקף ב־3 במאי, והראשונים שעמדו למשפט לפי חוק זה היו ראובן שרייבמן, פנחס קוזלובסקי (לימים ספיר) ויוסף בנקובר. אחד העדים היה הקצין גולדמן, שהעיד כי הפרדסנים היהודים חוששים ללכת ברחובות המושבה מפחד הפועלים היהודים. השלושה נמצאו אשמים בהפרת החוק בכך שקיימו משמרת על רקע גזעני, ונדרשו לבחור בין התחייבות להתנהגות טובה ובין מאסר של חצי שנה. הם בחרו, כמובן, במאסר.
כל היישוב רגש. השלושה הפכו לגיבורי הארץ. אסיפת הנבחרים התכנסה ודנה, וברל כצנלסון הכריז כי "באין עבודה עברית, אין גם מולדת עברית". לעומתם הבהיר ביטאון האיכרים, "בוסתנאי": "דעתנו היתה כל השנים כי דרישת עבודה עברית במאה אחוז בלתי ציונית היא, מפני שאינה יישובית, מפני שאינה חיונית, מפני שאינה אפשרית".
היישוב יצא מגדרו כדי לשחרר את שלושת גיבורי כפר סבא. בן־גוריון ויצחק בן־צבי נפגשו איתם בכלא בירושלים. בסופו של דבר החליט הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, לשחררם ללא שום תנאים. במסיבת עיתונאים הודיעו השלושה כי "זוהי מלחמה ליסוד קיומנו בארץ ולעליית יהודים לארץ ישראל".
המאבק לעבודה עברית נכשל כישלון חרוץ. כל עוד אפשר היה להעסיק ערבים - הם הועדפו על פני היהודים. המאבק גם החריף את הפיצול בתוך היישוב היהודי הקטן, שפך שמן על מדורת העוינות בין יהודים וערבים והעמיק את החשש של הערבים מפני נישולם. עם זאת, המאבק העמיק והיתווה את המיתוס הציוני האידיאליסטי, ובלי מיתוס, כידוע, אי אפשר.