1. כשנפתלי בנט ואיילת שקד פנו לפוליטיקה, התקשרתי ובירכתי אותם. הנהגת הציבור חשובה, אמרתי, אבל אסור לשכוח תחומים אחרים שהזנחנו: הפקרת שדה השיח האקדמי לטובת השמאל, היעדר הוצאות ספרים רציניות, היעדר מכוני מחקר וקרנות פילנתרופיות דוגמת הקרן להחרבת ישראל, אבל מהצד הציוני.
בתחום התקשורת התקדמנו מעט; עדיין, לחרפתנו, רוב מוחלט בתקשורת מחזיק בעמדת מיעוט ומונע הצבת מגישים, שדרנים ותוכניות בעלי עמדה ימנית־שמרנית. שוחחנו על הנושאים האלה הרבה לפני שהשניים קפצו לפוליטיקה. הם הסכימו שהפוליטיקה היא תחום אחד מני כמה בקרב על התודעה הציבורית ביחס לעמדות המחנה השמרני (ימין, דתיים, מתנחלים, חרדים, ליכוד, מסורתיים, מאוכזבי שמאל - בקיצור, רוב הציבור). הבטיחו לא לשכוח.
הפנייה לבית היהודי היא תחנה במסע ארוך. בנט ושקד לא יישארו במפלגת לוויין. יום אחד, בתום עידן נתניהו, ירצו לחבור לליכוד ולהתחרות על ההנהגה הלאומית. אחרי ככלות הכל, מה ההבדל בין הליכוד לבית היהודי? חפשו בנרות.
עכשיו הגישו בנט ושקד הצעת חוק שנתפרה על מידותיו של "ישראל היום". "פראבדה" כינה אותנו בנט, ודיבר על דאגתו ל"מודל הכלכלי" של העיתונות. "חינמון" אמר - שם קוד להוצאת העיתון הנפוץ במדינה מכלל העיתונות הלגיטימית. ומה על ערוץ 2 ו־10, גלי צה"ל ואתרי האינטרנט - הם לא "חינמונים"? והעובדה ש"ידיעות" מחלק עשרות אלפי עותקים חינם, מה איתה? "קיוויתי שיהיה עיתון לאומי", אמר, "ובמקום זה קיבלנו שופר של ראש הממשלה". ניחא. האם רה"מ לא לאומי לטעמך? הוא גם התמסכן באומרו שהעיתון תוקף אותו ללא הרף.
2. מה קרה לנפתלי? כה מהר נשכחה האידיאולוגיה והוא הפך לפוליטיקאי? מי מעוניין בחוק הטיפשי, זולת "ידיעות" וסייעניו בשמאל? למי חברו שקד ובנט? לאיתן כבל, שעל חגורתו חרותה גולגלתו החבוטה של ערוץ 7 המנוח, כלי התקשורת היחיד בשנות ה־90 של ההתיישבות ביש"ע ואוהבי ארץ ישראל. כששאלו את כבל אם הוא שליחו של נוני מוזס, ענה שהוא "שליח מצווה". כבל ואני בוגרי מדרשיית נֹעם בפרדס חנה. אני בטוח שראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהושע יגל זצ"ל, היה מתבייש בסתימת הפיות שכבל מתהדר בה; שליח לדבר עבירה.
אם נמתחה ביקורת, אפילו חריפה, על נפתלי בנט - הציבור, שבשליחותו נכנס לכנסת, מועלה על ראש שמחתו של "ישראל היום", כלי התקשורת הגדול היחיד שמתייחס למתיישבים ביהודה ושומרון כחלוצים, שרואה בהתיישבות בחבלי הארץ האלה מעשה ציוני לעילא.
אמנם "ידיעות" מחבק את בנט, אבל מתעב את המתנחלים. כמויות הארס והשנאה שהעיתון הזה שיחרר כלפי המתנחלים (והציונות הדתית) ב־25 השנים האחרונות, התירו את דמו של ציבור אידיאליסטי והפכו אותו ל"אויב המדינה" ו"מכשול בפני השלום" ולמי שחי "על חשבון עיירות הפיתוח" ושאר סיסמאות שלום עכשיו, תנועת הבית של העיתון שפעם היתה לו מדינה.
רק לפני זמן קצר פצח "ידיעות" במסע תעמולה ארסי נגד ישיבות ההסדר שתלמידיהן משרתים ביחידות קרביות אבל נחשבות "ימניות" במסגרת הסטריאוטיפים הידועים, ולכן "מצווה" לחבוט בהן. האם שמענו את בנט מבקר את "ידיעות" על מסע ההשמצה? מי הגן על ישיבות ההסדר? מי הציג את הנתונים האמיתיים והצביע על תרומתן לביטחון ישראל (גם לביטחונה הרוחני של מדינת היהודים. לימוד תורה, ועוד איך!)? לא טעיתם, "ישראל היום".
הפעילות הרעה הזאת, שעשרות שנים סתמה את הפה לרוב הציבור, היא בסדר, נפתלי, לא צריך להצר את צעדיה, גם לא לבקרה? האם שמענו אותך מבקר את "ידיעות" על היעדר משווע של כותבים מהמרכז ימינה, מתנחלים, שמרנים - זה "לאומי" בעיניך? "העיתון של המדינה" עלק! מדינת תל אביב.
אבל ביקורת כלפיך מתירה סגירת כלי הביטוי הגדול היחיד של המחנה שאתה מתיימר להנהיגו יום אחד. כשיגיע היום, מי יתמוך בעמדותיך, מי ייתן להן גיבוי וביטוי - "ידיעות"? נחום ברנע, סימה קדמון, אמנון אברמוביץ'? אולי ערוץ 2? סוף סוף קם עיתון אחד - אחד מני אלף - שמשיב מלחמה שערה לדיכוי בן עשרות שנים של הרוב הישראלי, ואתה אומר "איי, כואב לי שמבקרים אותי", ולכן אסגור את כלי הביטוי הזה?! אלף עיתונים תוקפים ומבזים ומשמיצים את ראש המחנה שלך, ועיתון אחד מאזן מנגד, זה "פראבדה"? אתה שומע מה אתה אומר?
אם אנחנו "פראבדה" אז כל הערכים ש"ישראל היום" דוגל בהם ומקדם אותם אינם נכונים? א"י, יהודה ושומרון, הגנה, התיישבות, ישיבות ההסדר, לימוד תורה, משפחה נורמטיבית, אדמה, מולדת, ציונות, זיכרון היסטורי - הכל שקר? "פראבדה", לא? כדי כך שכחת את צור מחצבתך? דווקא המצב שבו רוב התקשורת הישראלית מדבר בקול אחד ובז לערכיך - זה פראבדה!
3. העמדה שלך, נפתלי, היא סיכום עצוב של תולדות האימפוטנציה של הימין הישראלי. במשך שנים הפקרנו את הקרב על התודעה והתמקדנו בחיזוק הסקטוריאליות, במלחמה על הבחירות הבאות לכנסת, בהקמת מאחזים. כבר כתבתי שנוח לשמאל שנמשיך להתמקד במאחזים ונפקיר את הזירות האחרות לשליטתו הבלעדית. נוח ליריבינו שנתקוטט בתוך המשפחה.
עוד בתקופת העלייה השנייה עוצבה מערכת היחסים בין האוונגרד הסוציאליסטי (אביו מולידו של השמאל הישראלי) לבין החלוצים הדתיים, ולאחר מכן בינו לבין הרוויזיוניסטים - על פי המודל ההֶגֶליאני של האדון והעבד. האדון זקוק לעבד כדי להישאר אדון, ואילו העבד זקוק למבט המאַשר של האדון כלפיו, לאמור: התנהגת בסדר, טוב עשית, אתה מחזיק בדעות הנכונות, ואם תמשיך כך - תקבל לגיטימציה לקיומך.
רק תודעה של עבד מאמצת לחיקה את הדה־לגיטימציה שהשמאל עושה ליריביו. רק תודעה כזו מכנה את כלי הביטוי המרכזי של הרוב הישראלי "פראבדה". רק תודעה של עבד חוסה בצל אטד שבמשך שנים קוציו שרטו ופצעו אותו - ורואה בזה לטיפות לגיטימיות. רק תודעה של עבד נעדרת פרספקטיבה היסטורית ומתמקדת בהישגים מדומים לטווח הקצר. אני נזכר ברב צבי יהודה קוק שנהג לומר שבתקופה הזאת אנחנו זקוקים לעצבים של ברזל. ומי שאין לו - שלא ייכנס למשחק.
הצעת החוק המגוחכת הזאת לא תעבור, כולם יודעים. היא נועדה לצורכי ראווה ודה־לגיטימציה של עיתון שהעז לחרוג משורת המקהלה. אבל על הקיר שלכם, נפתלי ואיילת חבריי, יישאר הכתם.
