בבקשה, לא על חשבוננו

בעודנו יושבים על פיצוחים ועוגה, עשרות אלפי אפריקנים רעבים, מזי ייאוש, מתלבטים אם להצפין אל האי המודרני ישראל. עשרות אלפים זה עוד תרחיש קל. מיליונים יעמדו על הגדר הדרומית שלנו אם ידחה השבוע בג"ץ את התיקון לחוק המסתננים. והנה תקציר הפרקים הקודמים: ב־2012 אישרה הכנסת את תיקון מספר שלוש לחוק המסתננים, המאפשר להחזיק במשמורת במשך שלוש שנים כל מסתנן (בריא ובוגר) שהוצא נגדו צו גירוש. למה? כדי לדחות את האפשרות שלו לעבוד ולהרוויח כסף, וכדי לשדר לזרם המסתננים הבא שלא כדאי לבוא לפה. 

ארגוני הסיוע התנפלו על בג"ץ והצליחו לגרור לדיון גם את נציבות האו"ם לפליטים. בג"ץ קבע שהחוק אינו חוקתי ופסל אותו. 

לפני ארבעה חודשים עבר בכנסת תיקון מספר ארבע לחוק, מרוכך יותר, המתחשב בהערות בג"ץ: ניתן יהיה להחזיק במשמורת מסתננים שיש נגדם צו גירוש רק למשך שנה, ואפשרות זו תחול אך ורק על מסתננים שייכנסו לישראל החל מיום התיקון. מסתננים שיש קושי לגרשם (כמו אלו מאריתריאה ומסודאן) יושמו במתקן שהייה פתוח, שבו יקבלו מזון, חינוך, שירותי בריאות ורווחה, וייאסר עליהם לעבוד. כך המדינה לא מתחמקת מחובתה ההומניטרית כלפי מהגרי עבודה, אבל מונעת מהם את האפשרות להשתכר בארץ ולהעביר את הכסף למדינות האם. 

לא הופתענו לשמוע שגם נגד התיקון הזה עתרו הארגונים לבג"ץ. אלו אותם ארגונים שמנצלים את התמונה של איש שחור כלוא במסגרת מדינה לבנה, כדי להכניס לישראל עוד מרפק. אותם ארגונים שישמחו לפורר את האתוס של מדינה יהודית ולהפוך אותה למדינת כל תושביה. ביום שלישי הקרוב אמור בג"ץ להכריע בסוגיה.

*   *   *

אין גדר פיזית שתמנע מצעירים מתוסכלים מלהגיע לכאן ולקומם לעצמם סיפור חיים חדש. עבור מי שעבר אלפי קילומטרים בדרך לכאן, מונע בכוח החלום, גדר בגובה ארבעה מטרים היא לא מכשול. גם לא גדר בגובה שישה מטרים, כפי שיש במובלעות הספרדיות באפריקה. צריך לראות את התמונות והסרטונים: 

מאות אפריקנים מטפסים בו זמנית על הגדר הגבוהה, נעזרים בסולמות ובחבלים, ובתוך שניות נמצאים בטריטוריה ספרדית־אירופית. הם לא נרתעים מכדורי הגומי, מגדרות תיל פוצעות, מקפיצה מגובה כמה מטרים, מזרנוקי המים ומהאלות של אנשי הביטחון הספרדים. בצד השני של החומה תמיד יחכה להם איש הצלב האדום, והחלום של אירופה.

למה להרחיק נדוד. בכל חודש חוצים עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים את גדר ההפרדה ביו"ש. אפשר לראות אותם מהלכים בנחת, לנגד עיני החיילים, כמעט בכל קו התפר. יש חומת בטון, גדר תיל, כביש מערכת. אבל מהצד השני של הגדר קורצת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ופרנסה בשפע. אז אין גדר שתעצור בעדם.

נניח שנגביה עוד יותר את החומה ונוסיף עוד תלתלית. אבל איך ננהג בנשים ובילדים שיגיעו לגדר הדרומית, יעצרו שם, ויסבלו מרעב ומצמא? מה נוכל לעשות מול תמונה אנושית כזו? לפני כשנתיים צעדה קבוצת מסתננים, ובה שתי נשים וילד, דרך קדש ברנע, במטרה להיכנס לישראל. 

הם נעצרו לפני אחד מאמצעי המכשול, מערבית לגבול. כוח צה"ל, שפעל לפי ההנחיות, לא איפשר להם לחצות את הגבול לתוך מדינת ישראל, אך כמה ארגונים ישראלים מיהרו לפנות לבג"ץ במטרה לאשר את כניסתם. הנשים והילד הוכנסו לארץ מטעמים הומניטריים. מה יקרה כשיגיעו אלפי נשים ועשרות אלפי ילדים רעבים? האם נסובב אליהם את הגב? 

המוטיבציה תלויה במה שמחכה מעבר לגדר. גם כשהגבול הדרום־מערבי סגור באופן הרמטי, אפשר להסתנן דרך הגבול עם ירדן ולחדור לישראל מהערבה. אפשר לחפור מנהרות. אפשר להגיע במאסות של מאות ואלפים (החוק לא מתיר היום לירות במסתננים שאינם חמושים, גם לא כדורי גומי; גז מדמיע - רק במקרים קיצוניים). אפשר להציב סולמות. מחסום פיזי הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק: צריך לעקר את החשק לבוא, למשוך את שטיח התמריצים, לפוגג את המוטיבציה להרוויח כאן בוכטות.

המטרה אינה לאמלל את חיי האומללים שנמצאים כאן, אלא לעצור את השיטפון שעוד רגע יוצא לדרך. חשוב מה ישמעו מחבריהם שנמצאים בישראל, אלו שיושבים על המזוודות, וחוככים בדעתם איפה יוכלו להרוויח הכי הרבה כסף. לאורך שנים קיבלה היבשת השחורה דיווחים על קבלת הפנים היפה, האוטובוסים לתל אביב והמרק בלוינסקי. עכשיו צריך לשדר לחצי הכדור הדרומי שלכאן לא משתלם להגיע.

*   *   *

השאלה המונחת לפתח בג"ץ אינה דיון תיאורטי. תוספת פתאומית של עשרות אלפי זרים משפיעה על מרקם החיים במדינה קטנה. המשאבים מוגבלים. כשילדי המסתננים משולבים במערכת החינוך הישראלית באופן מלא, זה על חשבון ילד אחר, אזרח ישראלי. 

כשמערכות הרווחה והבריאות נאלצות להתמודד איתם, זה על חשבוני. 60 אלף המסתננים שנמצאים בישראל מתגוררים בתנאים קשים (ארבעה עד שישה בדירה קטנה), אבל הקושי שלהם משליך גם על מצוקת הדיור הישראלית. לפי ההערכות, 10,000 דירות נתפסו בשנים האחרונות על ידי מסתננים, ויש לכך קשר למחירי הדיור. ההתערבות של בג"ץ בחוק שעבר בכנסת ישראל היא משחק לא חדש במשפטוקרטיה שלנו: המחוקק קובע - בג"ץ מבטל. אם יבוטל התיקון בשם זכויות האדם, ייפגעו אינטרסים אחרים (שוק העבודה, הביטחון האישי, בריאות הציבור, שירותי הרווחה, חלוקת המשאבים המגיעים לאזרחי המדינה). בג"ץ לא צריך לשבור את הראש לגבי הפתרונות. מספיק לומר מה לא. 

לשופט יש את הפריבילגיה שלא להיות תלוי בקולות הבוחרים. הוא אינו חושש לקבל החלטה שלא תהיה נוחה לציבורים שלמים. אבל הוא גם לא שומע את הזעקה של ציבורים שלמים, אלו שביטחונם האישי התרסק בגלל זרם מהגרים בשכונתם. אלו שמתחרים על משרות דחק מול המסתננים. אלו שחוששים לצאת מביתם עם רדת ערב. אולי יש שופטים בירושלים, אבל אין אף שופט בג"ץ שגר בדרום תל אביב, באילת או בערד. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו