1. בצירוף מקרים מורכב, עשיתי יום בחברת מנהיגי דת נוצריים מארה"ב. הם הגיעו במסגרת ארגון CUFI, נוצרים מאוחדים למען ישראל. רנדי ניל, האחראי על הקבוצה סיפר, שרוב חברי הקבוצה המשתייכים לזרמים נוצריים שונים, מבקרים לראשונה בישראל. רובם לא חברים ב-CUFI אבל הארגון תמך כספית ולוגיסטית במסע מתוך רצון לאפשר למנהיגי הקהילות הנוצריות לראות ולחוות את ישראל באופן בלתי אמצעי, חיסון בדוק נגד התעמולה האנטי-ישראלית בעולם. התקווה היא שכאשר ישובו הביתה, יתרמו להפצת האמת על ישראל. הקבוצה הזאת מיוחדת בכך שלראשונה הגיעו המנהיגים הנוצריים, ביחד עם רבנים מהפדרציה היהודית. "אצלנו ב-CUFI אומרים לכל מצטרף שאיננו עוסקים במיסיונריות והמרת דת", סיפר רנדי, "איננו מתנצלים על אמונתנו הנוצרית, אבל בהחלט איננו פועלים להמיר דתם של יהודים. זה קשה לזרמים נוצריים מסוימים, אבל אצלנו זה עיקרון".
הצטרפתי ליום האחרון למסעם. התחלנו במוזיאון יד ושם. בכל פעם שאני עובר בין האולמות השונים, אני מבטיח לשוב ליום שלם. חדר אחר חדר מצטבר הסיפור ההיסטורי ומתיישב בכבדות על הלב, זוחל במורד הגרון. עבורי הלקח הראשוני אינו "לא עוד" וגם לא עצמת הרשע ושאר לקחים ידועים וברורים. הלקח הראשוני הוא ההבנה שלא עוד גלות, ושהעם היהודי מוכרח לשוב הביתה למולדתו ולעמוד בזכות עצמו.
אחרי חדרי התצוגה, הלכנו אל היכל שמות הילדים. הגברים הניחו כיפות, כי המקום אשר עמדנו בו אדמת קודש הוא. בדממה הבטנו בקללה ההפוכה לברכה "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם". אלפים אלפים של נצנוצים קטנטנים שנבעו מחמש נרות המשתקפים במראות. גלקסיות של אורות רחוקים שנכרתו מאתנו.
יצאנו החוצה המומים. כולנו דמענו. התקבצנו ביחד. מנסים להתחמם האחד ברגשות השני. חזנית אמרה תפילת "אל מלא רחמים" ודמעותיה זלגו מעיניה לאפה ומאפה לסידור. אז אמר הרב אליוט קארפ בשקט, שכילד, הוריו חינכו אותו שאין ליהודים על מי לסמוך ושעלינו לדאוג לעצמנו. כך גדל, מחנך עצמו לדאוג לו, למשפחתו ולקהילתו. אבל עכשיו אמר, כשהתוודע לקהילה ההולכת וגדלה של נוצרים תומכי ישראל, אנחנו יודעים שאיננו לבד יותר ושיש לנו חברי אמת; גם עמים אחרים דואגים לעם היהודי.
2. משם נסענו למוזיאון ישראל וראינו את דגם ירושלים בזמן הבית השני. באופן מוזר עמד על המקום, שדימה את הר הבית, בית מקדש יהודי ולא כיפת הסלע. משם הלכנו להיכל הספר והבטנו במגילות הגנוזות שהתגלו בקומראן. למעלה מאלפיים שנה הן חיכו לנו. עלינו אל מרכז ההיכל; כל ספר ישעיהו נפרש לפנינו. הכתיב מלא, אבל המילים תאמו להפליא את התנ"ך בידי. "אתה יכול לקרוא?" שאלו. עברו למעלה מאלפיים שנה מאז ישב סופר יהודי ורשם את הפסוקים על מגילות הקלף, אבל אם מתאמצים, מצליחים לגלגל את המילים העתיקות על הלשון. פניתי אל הקלפים המצהיבים ועיניי נתקלו בפרק האחרון בישעיה: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ... כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ; וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה...".
אמרתי שחכמינו קראו את הפסוק כהבטחה: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה". מהי אבלות אם לא שימור הזיכרון החי של ציון? אחרי דורות של אבלות על העיר החרבה והשוממה, זכה הדור שלנו לראות בקיום ההבטחה, בשמחת ירושלים שאוחדה ובשיבת בניה לתוכה. זזתי כמה דפים אחורה ואיתרתי במגילה המהוהה את הגשמת ההבטחה. גם עליה התנבא ישעיה: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ".
בארוחה המסכמת קם מנהיג דת שחור עור ודיבר בהתרגשות על שורשיו. אמר שכמו היהודים, גם אבותיו היו עבדים. זה מחבר אותו אלינו. דיבר על החוויה העמוקה שהייתה להם כשביקרו את חיילי צה"ל בגבול הצפון. הוסיף שיש פער מתסכל בין עבודת הקודש של החיילים בהגנה על עמם וארצם, לבין ההשמצות חסרות הבסיס המציגות אותם כקלגסים. מנהיג אחר דיבר על המלאכה הרבה שעליהם לעשות למען ישראל בשובם לביתם ולקהילותיהם.
3. ביקשו שאדבר. לא הכנתי דבר. קמתי בהיסוס ואמרתי שהחוויה המטלטלת שעברנו יחד ביום הזה מצטרפת לחדשות הטובות שהתוודעתי אליהן בשנים האחרונות בדבר השינוי התיאולוגי האדיר המתחולל בזרמים נוצריים ("רעידת אדמה תיאולוגית" כיניתי זאת בפעמים קודמות), עם ביטול תיאוריית החילופין ועם ההכרה המחודשת שהיות נוצרי טוב פירושה, בין השאר, תמיכה בישראל ובעם היהודי.
הנצרות היא אמונה שנולדה מהיהדות. מדובר בשני אחים שנפרדו לפני כאלפיים שנה. אצלנו מקובל לזהות את שתי האמונות עם ישראל ואדום, יעקב ועשיו. במשך שנים סבל ישראל רדיפות והרג וכפייה. עכשיו, אחרי 20 שנה או אלפיים, הוא חוזר מבית לבן. בלילה שלפני המפגש עם אחיו האדום הוא חווה מלחמה. הפעם הוא לא בורח ("לא עוד"...). השנים בבית לבן לימדו אותו לשׂרות עם אלוהים ועם אנשים. הוא נאבק באיש המאיים להורגו ויכול לו, לא לפני שנפגע אנושות בירכו. אבל למחרת, במפגש האמיתי עם אחיו האדום, שניהם מבינים שהדבר שחסרו יותר מכל היה קרבת אחים. עשיו האיום, מוקף ב-400 גנגסטרים, רואה את אחיו היחיד רץ אליו, משתחווה ורץ. באותו רגע הוא שוכח את הסיבה שבעבורה הגה במשך שנים מחשבות נקם, ונזכר בעובדה המצמררת שרק אח אחד היה לו; ביחד בילו את ילדותם, וכמה התגעגע לומר את המילה העמוקה "אחי". עשיו נפרד מדבוקת לוחמיו ורץ אל אחיו, "וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ".
הפסוקים האלה עמדו לנגד עיניי במהלך היום המסעיר. הם המחישו את השינוי והתקווה. ישראל כבר לא לבד. עשרות רבות של מיליוני נוצרים בעולם מתפללים לשלום ישראל ועוזרים להגשים את חזון שיבת ציון. ולא, ממש אין פה רצון לעזור לאחרית ימים אפוקליפטית, כטענת המקטרגים. כדאי לבדוק לעומק את התכנים והכתבים של הנוצרים הציונים ולהתוודע למהפכה התיאולוגית.
כשיצאנו מהיכל השמות ב"יד ושם" ועמדנו בחוץ מחובקים ודומעים, פתח אחד הרבנים בקדיש. הסתכלתי סביב. לא היה מניין יהודים. הנוצרים הללו, אוהבי ישראל, השלימו את המניין וענו אמן. "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל ישראל ואמרו אמן". באותו רגע זה נראה לי טבעי ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו