לאחר אחת השיחות עם נשיא רוסיה במהלך המשבר סביב קרים, התקשתה אנגלה מרקל להסתיר את התסכול. "הוא בעולם אחר", אמרה הקנצלרית - ולא מן הנמנע שצדקה אפילו יותר ממה שנשמע בפעם הראשונה. באיזה עולם חי פוטין? מה מניע אותו - במקרה של אוקראינה בפרט ובמדיניות החוץ בכלל?
במבט ראשון נראה שמדובר בחזרה לימי ברית המועצות. רק השבוע אמר גרהארד שרדר, קנצלר גרמניה לשעבר ובהווה חבר במועצת המנהלים של תאגיד הגז הרוסי "גזפרום", שפוטין חושש להיות מכותר. מאז התפרקות ברית המועצות, הצטרפו הרפובליקות הבלטיות לשעבר לנאט"ו ולאיחוד האירופי, גאורגיה שואפת להתקבל לנאט"ו, וכמובן שגם באוקראינה יש מספיק כוחות שמושכים מערבה. ומכיוון שפוטין חושש שרוסיה תכותר, הוא עובר למתקפה. מי שחיפש אישוש עדכני לתחושת הפרנויה, קיבל אותו בשידור חי ביום המשאל בקרים, בדבריו של המגיש הפופולרי דמיטרי קיסליוב. "רוסיה היא המדינה היחידה שיכולה להפוך את ארה"ב לאפר רדיואקטיבי".
אבל ספק אם אפשר לבסס את הגישה של פוטין על פרנויה בלבד, ויש שאומרים כי השימוש בלקסיקון של "המלחמה הקרה" מעיד יותר על המשתמשים מאשר על מה שקורה בפועל. בה בעת, אחרי הפארסה של סיפוח קרים, היה קשה למצוא פרשן שלא הישווה את פוטין להיטלר, ואת סיפוח חצי האי - לסיפוח חבל הסודטים בידי הרייך השלישי. אחרי הכל, בשני המקרים נעשה שימוש בטיעון המפוקפק של הגנה על בני העם בשטחה של מדינה ריבונית אחרת.
אנדריי פיונטקובסקי, מומחה לאסטרטגיה גרעינית וגם פובליציסט מוביל באופוזיציה הרוסית, חושב שההשוואה הזו במקרה הטוב אינה מדויקת, ובמקרה הרע פשוט מוקדמת. "פוטין אינו היטלר, בינתיים הוא רק 'פוטלר' שמנסה להידמות אליו", כתב בטורו בעיתון האינטרנט "קספרוב. רו". על פי פיונטקובסקי, מה שמניע את פוטין ואת הצמרת השלטונית הרוסית - בנאלי להחריד: אך ורק הרצון להישאר בשלטון, שבאמצעותו הם הפכו למיליארדרים. "בליבו של פוטין פועם אפרו של מועמר קדאפי", כתב, "הוא בטוח שעם אובדן המושכות הוא יאבד לא רק את השלטון, אלא גם את חירותו ואולי אף את חייו".
אבל אי אפשר לפסול שמה שמניע את פוטין - או לפחות מספק לגיטימציה לשלטונו - הוא האידיאולוגיה הניאו־אירואסיאתית (Neo-Eurasianism) - מכלול רחב של תפיסות וערכים תרבותיים וכלכליים, שלפיהם רוסיה אינה עוד אומה, אלא ציביליזציה ייחודית, תרבות־על. בתור שכזו, רואה פוטין את רוסיה כבעלת תפקיד היסטורי ייחודי, קדוש כמעט, שנועד בין השאר להגן על העולם כולו מטומאת המערב התרבותית (בטכנולוגיה המערבית אפשר ורצוי להשתמש).
בהתנגשות הציביליזציות הזו, האויב הגדול הוא המערב האמריקני־בריטי. בנאום בספטמבר האחרון אמר פוטין: "אנחנו רואים איך מדינות יורו־אטלנטיות רבות דוחות הלכה למעשה את שורשיהן, לרבות הערכים הנוצריים שהם בבחינת יסוד לציביליזציה המערבית. הן מכחישות את עקרונות המוסר ואת כל הזהויות המסורתיות... הן משוות משפחות גדולות עם חד־מיניות, אמונה באל עם אמונה בשטן... בלי ערכים המעוגנים בנצרות ובדתות אחרות, נאבד את כבודנו האנושי".
הדברים חזרו כמעט מילה במילה ב"מניפסטו האירו־אסיאתי", תחת הכותרת "אירואסיה מעל לכל" - פרפראזה ברורה לסיסמה הנאצית "גרמניה מעל לכל" - שפירסם ב־2000 ההוגה אלכסנדר דוגין, שלימים גם היה יועצו של פוטין. דוגין מקדם זה שנים חזון של רוסיה כמעצמה־ציביליזציה, ובאופן גלוי מבקש לקחת את המיטב מהפשיזם ומהסטליניזם ולהילחם בערכים האנגלו־אמריקניים של האינדיבידואליזם, שוק חופשי וזכויות הפרט.
דוגין גם מחזיר אותנו לאירועים באוקראינה ולעמדתו האגרסיבית של פוטין בסוגיה. בעוד הראשון קרא במשך שנים לפלג ולספח את אוקראינה, באפריל 2008 דווח כי פוטין אמר לנשיא ארה"ב לשעבר בוש הבן: "ג'ורג', אתה לא מבין שאוקראינה היא אפילו לא מדינה. מה זו אוקראינה? חלק משטחיה הם מזרח אירופה, אבל חלקה הגדול הוא מתנה מאיתנו".
לאן כל זה מוביל ביחסי אוקראינה ורוסיה בפרט ובמדיניות החוץ של רוסיה בכלל? בין שהאימפריאליזם הרוסי החדש אכן נובע מאמונה כנה במשימה הרוסית־אירואסיאתית הייחודית, ובין שמדובר בפרנויה של אוליגרכיה פוליטית שחוששת לאבד את המושכות, אוקראינה היא מבחן כוח שלפוטין אסור להפסיד בו. מהפכת מיידן היא אנטיתזה לכל מה שרוסיה מנסה להציג: הפלת שלטון מושחת, אוריינטציה למערב ותמיכה בדמוקרטיה ובממשל אחראי. נגד אלה מציגה התקשורת הרוסית תמונה של "הפיכה פשיסטית ואנטישמית" שמאיימת על מיעוטים אחרים.
פוטין חושש - ולא בלי סיבה - שתסריט מיידן יחזור על עצמו גם ברוסיה. היטיב לתאר זאת שופר אחד של הקרמלין, סרגיי מרקוב, שכתב בטור לעיתון "מוסקו טיימס": "פוטין קיבל את ההחלטה הנכונה (ביחס לאוקראינה) - הוא לא חיכה להתקפה... רבים במערב ראו בהתנהלות של מוסקבה פרנויה, אבל גם יהודי גרמניה חשבו כך על עזיבת גרמניה ב־1933. ליל הבדולח, הידוע לשמצה, התרחש חמש שנים אחר כך. באופן דומה, רק ארבע שנים נותרו עד הבחירות לנשיאות רוסיה בשנת 2018, ויש סיכון גדול שכוחות החבלה בתוך רוסיה ומחוצה לה ינסו להפיל את פוטין, חלקית מתוך בסיסם החדש באוקראינה".
