הנשיא אובאמה משוכנע שהזירה הבינלאומית והאזורית כשרה לשלום עכשיו, ולוחץ על בנימין נתניהו: "אם לא עכשיו, אימתי?!"
אבל מאמר מערכת של ה"וושינגטון פוסט", עיתון הנחשב כתומך מסורתי באובאמה, התריע ב־3 במארס: "מדיניות החוץ שלו מבוססת על פנטזיה. הנשיא אובאמה מנהל מדיניות חוץ המבוססת על שאיפותיו יותר מאשר על המציאות, על עולם של (כאילו) מלחמות ואלימות בנסיגה... מזכיר המדינה קרי טוען שפלישת רוסיה לאוקראינה מתאימה למאה ה־19 אך לא למאה ה־21... לצערנו, פוטין לא קיבל את המזכר של קרי על דפוסי התנהגות במאה ה־21, וכך גם נשיא סין, המפגין תוקפנות כלפי יפן וכלפי מדינות חלשות בדרום־מזרח אסיה... גם אסד מנהל מלחמה של המאה ה־20 נגד אזרחיו..."
אובאמה סבור שהצונאמי הערבי - שאינו קשור לעניין הפלשתיני - הוא אביב המבשר על מעבר לדמוקרטיה ולשלום. הוא לוחץ על ישראל לוויתורים מסוכנים, אף שהעולם והמזרח התיכון מאופיינים בנסיגת דמוקרטיה ושלום. בניגוד לאסכולת האביב הערבי, המזרח התיכון הוא יותר סוער, אכזר, עריץ, מוסלמי קיצוני, אנטי־אמריקני, חסר סובלנות, מפוצל, בלתי יציב, בוגדני ואלים. אובאמה לוחץ על ישראל לחתום על הסכם באזור שאף פעם לא חווה שלום כולל בין־ערבי; אזור המאופיין בהסכמים החתומים על קרח ולא חרותים בסלע; אזור המככב במלחמת התרבויות בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרי טרור.
אף שעליית סף התוהו ובוהו מחייבת את עליית סף הביטחון והזהירות - בייחוד לגבי מדינה הנצורה באזור האלים בעולם - אובאמה מצפה שישראל תעלה את סף התקווה והאמון ותוריד את סף הביטחון והזהירות. הוא קורא לנסיגה מרכסי יהודה ושומרון, השולטים על ירושלים, תל אביב ונתב"ג ועל 80 אחוזים מאוכלוסיית ישראל ותשתיותיה.
הוא אף מצפה שישראל תאמץ סידורי ביטחון אשר גובשו על ידי גנרלים אמריקנים שנכשלו בעיראק ובאפגניסטן. ישראל אמורה לבסס את ביטחונה על רצון טוב של שכנינו ועל ערבויות בינלאומיות הנחשפים בערוותם בכל יום, ונדרשת לכרסם בכושר הרתעתה - בתקופה המבליטה את חיוניותו - ולהפוך מנכס לנטל אסטרטגי.
ישראל מתבקשת לקבל את הערכות ממסד החוץ והביטחון האמריקני, שביצועיו מצדיקים את ביקורת ה"וושינגטון פוסט": התנגדות להקמת המדינה ב־1948; הפרזה בהערכת העוצמה הערבית וזלזול בעוצמה היהודית; חיזור אחר נשיא מצרים, נאצר; בגידה בשאה הפרסי וסיוע לעליית חומייני לשלטון; הענשת ישראל על הפצצת הכור בעיראק ושיתוף פעולה הדוק עם סדאם חוסיין; הפיכת ערפאת למבקר מתמיד בבית הלבן; מתן רוח גב להשתלטות חמאס על עזה; הגדרת חאפז ובשאר אסד כמנהיגי שלום ורפורמה; הפקרת מובארק ועידוד האחים המוסלמים; הפיכה אפשרית של איראן מאיום טקטי נשלט לאיום אסטרטגי, גרעיני, אפוקליפטי ובלתי נשלט, ועוד.
הקביעה "אם לא עכשיו, אימתי?!" מחייבת את ישראל ואת ארה"ב להימנע ממדיניות המשעבדת הערכות של מציאות מורכבת ומתסכלת - המחייבת נחישות ארוכת טווח - להערכות פשטניות, החותרות לשלום עכשיו בכל מחיר אך מהוות איום קטלני על אושיות הביטחון.
