קריאת יצירת הראווה החדשה של ארי שביט, "My promised land", הותירה אותי מאוכזב וכעוס. שביט הוא מהעיתונאים המוכשרים והמלומדים בישראל, ציוני נלהב וישראלי גאה. תיאוריו הנהדרים של ההיסטוריה והחיים בישראל זכו לשבחים מקיר לקיר. אך למרבה הצער, הוא כלל בספרו פרק אחד החורג באופן כה בוטה משאר חלקי הספר - הראויים כולם לשבח - עד שעולה החשד שהוא נכתב במיוחד במטרה להשיג את תמיכת האליטה הליברלית האמריקנית, שבעבורה השפלה של המדינה היהודית הפכה למרכיב מרכזי בדנ״א.
הפרק, שכותרתו ״Lydda 1948״, מאמץ את נרטיב הליבה הפלשתיני של הגירוש. הוא מתאר, בחוסר דיוק, את הקרב בעיר לוד ואת גירוש הערבים משם. הוא טוען שהדברים שאירעו במהלך ולאחר הלחימה מוכיחים שהמדינה היהודית נולדה בחטא. שביט טוען שאנו מחויבים כעת להתעמת עם ״הקופסה השחורה של הציונות״ ועם הסבל שהסבנו לתושבים הערבים המקומיים במהלך חבלי לידתנו.
טיעוני הפרק רוסקו כליל על ידי מבקרים שהוכיחו שתיאורו של שביט את הקרב בלוד הוא עיוות בוטה של עובדות היסטוריות. נקודת מבטו על האירועים מוטית, משום שהוא מסתמך על עד ראייה ערבי יחידי ומפוקפק, המתאר את התנהגות הישראלים כברברית. הוא נמנע מלהתייחס לרציחות ולמעשי האלימות שביצעו הערבים קודם לכן בלוחמים הישראלים.
כצפוי, הפרק ״לוד״ הביא מבקרים ליברלים לתאר בשצף את ה״אומץ״ של שביט בחשיפת ה״סוד האפל של הציונות״. למרבה הצער, אינספור מבקרים עצמאיים, ובתוכם גם ציונים מסורים דוגמת ראש הסוכנות היהודית אלן הופמן, הלכו שולל אחרי שביט והתעלמו מהנזק שהוא מסב. הם משבחים אותו על ״איזון״ הישגיה הנפלאים של ישראל עם הפנים השליליים של המפעל הציוני.
לא מדובר כאן באיזון כפי שאין מדובר בסקירה ביקורתית לגיטימית של האירועים. הפרק הוא תפוח רקוב. הוא נכנע בפני הגישה הפוסט־מודרניסטית המבקשת להפחית מחשיבותם של אפוסים לאומיים דוגמת מלחמת העצמאות. הוא מייצג מתקפה על מוסריות סיפור הבראשית שלנו. הוא מבוסס על מידע היסטורי מעוות ושקרי המייצר נרטיב של החטא הישראלי הקדמון.
אף אם תיאוריו של שביט של המשגים שאירעו במהלך קרב אחד ובעיר אחת היו נכונים - ואני מדגיש, הם אינם - האם הדבר מצדיק את ההאשמה שישראל נולדה בחטא? האם ישראל היתה האחראית המרכזית למשבר הפליטים הערבים? אם כן, מדוע נותר בישראל מיעוט ערבי כה גדול? האם הקרב ב״לוד״ מצדיק את העובדה ששביט מעניק אמינות לנרטיב הפלשתיני המעוות של ה״נכבה״ - זה המדכא את העובדה שצבאות ערביים המסורים להשמדתנו פלשו אלינו?
לשום מדינה אין רקורד נקי יותר של התנהגות צבאית מוסרית מישראל, המאמנת את חייליה להישמע לקוד אתי נוקשה ומענישה את אלו החורגים ממנו. מובן שאיננו ללא רבב וכבכל חברה, גם כאן יחידים מבצעים פשעים.
כישראלי פטריוטי, על שביט לשאול את עצמו אם אין פסול בכך שמבקריה הארסיים ביותר של ישראל מהללים את ספרו כדוגמה מאוחרת מדי לחשבון נפש מצד ישראלי ישר, שלו האומץ לחשוף את הרוע שבליבת המפעל הציוני. כמו כולנו, עליו להיות רגיש למציאות שיש הבדל עצום בין ביקורת עצמית לבין השפלה עצמית.
ובוודאי, בזמנים מדאיגים אלו, כשאנו נתונים למתקפה מצד אויבים אכזרים, מוטלת אחריות מיוחדת על יהודים וציונים להסס קודם לפרסום מסרים מעוותים, בלתי־מדויקים היסטורית או דו־משמעיים בכל הקשור לעימות הישראלי־פלשתיני. אלו מספקים תחמושת לאויבים.
הפרק של שביט המפקפק על מוסריות לידתה של ישראל ישפיע יותר וימשיך להיות מנוצל על ידי אלו המבקשים לערער את הלגיטימציה שלנו, זמן רב לאחר שהתיאורים החיוביים של המדינה היהודית, שהם עיקר הספר, יישכחו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
