ייאמר מייד: כשמדובר בחצרו האחורית של הדוב הרוסי ובאינטרסים גיאו־אסטרטגיים חיוניים, גם נשיא אמריקני נחוש וכוחני בהרבה מאובאמה היה מתקשה מאוד במאמציו לרסן ולהרתיע את הקרמלין. ראו את ג'ורג' בוש, שחרף המוניטין שרכש כמנהיג לוחמני שאינו מהסס לשלוח את כוחותיו לשדה המערכה, נותר חסר אונים ופסיבי לנוכח המתקפה הרוסית, שבתוך חמישה ימים בלבד הנחילה, באוגוסט 2008, מפלה לצבאו של נשיא גאורגיה הפרו־מערבי מיכאל סאקשווילי.
עם זאת, ואף שמדובר כעת במרחב השפעה רוסי מסורתי, נשמעות האזהרות האמריקניות האחרונות לנוכח ההתערבות הרוסית המסלימה בחצי האי קרים חלולות ופתטיות במיוחד, והיה עדיף שלא הושמעו כלל. שכן, איזה ערך ואיזה משקל מעשי יש לדברים על רקע העובדה שמאז נבחר אובאמה לתקופת כהונה שנייה התנזר לחלוטין משימוש בעוצמה צבאית גם לנוכח חצייתם של קווים אדומים מפורשים (למשל, סוריה ואיראן)? בשיאו של "המשבר הכימי" עם משטר אסד הרצחני אף הפך את ולדימיר פוטין למתווך־על, ובתוך ימים מעטים גם לשושבין ההסכם. לנוכח דפוס התנהלות זה, אין זה מפתיע שרוסיה לא התרשמה כלל ועיקר מאזהרותיהם הרפות של בכירים בממשל ומייד לאחר תום המשחקים בסוצ'י יצאה למסע נקמה בשכנתה אוקראינה, בעקבות הדחתו של עושה דברה הצייתן ויקטור ינוקוביץ'.
כמו במלחמת אוגוסט 2008, שהתחוללה על רקע שאיפתו של פוטין לבוא חשבון עם סאקשווילי בעקבות המהלכים החד־צדדיים שנקט בדרום אוסטיה, החליטה מוסקבה גם הפעם ליזום מהלך צבאי בבטן הרכה של שכנתה הסוררת, ובלי שתחשוש מצעדי תגובה חריפים נגדה. ואכן, עד כה לא נראה שאיומים דוגמת החרמת פיסגת ה־G8, האמורה להתכנס בסוצ'י ביוני, ואזהרות כלליות נוספות שהושמעו מכיוונן של וושינגטון, לונדון וברלין, הטביעו חותם כלשהו על מהלכיו של שליט הקרמלין. הגם שהאווירה בקונגרס היתה לוחמנית הרבה יותר מאשר בבית הלבן בסוף השבוע, ונציגים משתי הסיעות ובשני הבתים הציעו שורה של צעדי הרתעה וענישה משמעותיים כלפי רוסיה (בייחוד במישור המסחרי), לצד הענקת סיוע חירום לממשל החדש בקייב, לא ברור כלל בשלב זה אם יש סיכוי שיהפכו לחקיקה מחייבת.
ובאשר לאובאמה: הגם ששיחת הטלפון שלו עם פוטין שלשום היתה זעופה ורצופה באזהרות, אי אפשר לזהות בה ולו גם שוט איומים משמעותי בודד. קשה, אפוא, להאמין שהדיבור הסתמי על בידודה העתידי של מוסקבה עקב השתלטותה בפועל על חצי האי קרים ישפיע השפעה מרסנת על הנשיא הרוסי. נהפוך הוא הדבר, תוכן השיחה המחיש בבירור עד כמה שונים דפוס החשיבה ו"הקוד התפעולי" של שני המנהיגים. בעוד הנשיא האמריקני הדגיש בדבריו את החריגה שנקטה רוסיה בפעולותיה מעקרונות ומנורמות יסוד של המשפט הבינלאומי ושל הסכמים בינלאומיים (דוגמת "מזכר בודפשט" מ־1994, שבו התחייבה רוסיה לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה), התמקד הנשיא הרוסי בשיקולים ובאינטרסים ביטחוניים, שעליהם סירב להתפשר.
שיחה זו העלתה מתהום הנשייה דיאלוג דומה בין חירשים, שהתקיים ב־1945 בין הנשיא הארי טרומן לבין שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, שבמהלכו לא הבין כלל שר החוץ את כעסו של הנשיא על כך שבריה"מ בסך הכל הפרה הסכמים בינלאומיים לגבי פולין. אכן, גם אם הצדק, המוסר והמשפט הבינלאומי עומדים לצידו של חתן פרס נובל לשלום, הם נותרו בשולי הזירה, ואת מרכזה תפס הכוח הצבאי חסר הסנטימנטים והמעצורים. וכאילו לא די בכך, באה החלטתו של הפנטגון מן השבוע שעבר לקצץ באופן מאסיבי את תקציב הביטחון כדי לספק הוכחה נוספת לכך שפניו של אובאמה אינם למעורבות צבאית כלשהי בשום זירה, אלא להתכנסות מהירה בתוך המרחב האמריקני. שאלת מחירה הכולל של אסטרטגיית הוויתור מרצון על ההגמוניה האמריקנית מבחינת הסדר העולמי והיציבות היא, כמובן, שאלה אחרת, הראויה לדיון נפרד.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו