הנה ברוש, לבדו, מול אש

יש לא מעט דרכים להביט בסנקציה שהכריזו באקו"ם השבוע על יצירתו של אריאל זילבר, אך בכל הדרכים זה נראה תמוה. היקום המקביל שבו חיים מקבלי ההחלטה הזאת זועק לשמיים. 

הרי על תרומתו של זילבר למוסיקה הישראלית אין עוררין. האיש יצר נכסי צאן ברזל, הקפיץ בכמה מלחניו את המוסיקה שלנו שנים קדימה ושימש פסקול נעורים לרבים מאיתנו. הוא הצליח לגעת בנו, הוא מעורר אצלנו זיכרונות נעימים יותר או נעימים פחות, ויותר מזה באמת שלא צריך. לפחות לא ממוסיקאי. כך נראה היה עד השבוע.

אפשר לנסות לקחת את הדבר הזה לימין או לשמאל, אבל זה לא המצב. תשאלו את ג'קו אייזנברג, שזכה ב"כוכב נולד" ואיש כבר לא מזהה אותו ברחוב, או את יוצרי הסרט "עג'מי", שהיו מועמדים לאוסקר ומאז נעלמו עקבותיהם התרבותיים. וגם את יפה ירקוני, שדעותיה נראו "לא לגיטימיות" להנהלת אמ"י שמנעה ממנה פרס. 

אנחנו לא אוהבים שונה, הכל כאן צריך לכאורה להיות ממלכתי, בתוך הקונצנזוס. אבל באמנות, ובייחוד במוסיקה, זה פשוט לא מעשי. אנשי תרבות מכל הסוגים אמורים להביע דעה פוליטית, זה חלק מתפקידם. חבל יהיה אם הם יימנעו מלעשות כן. האנשים הללו אמורים לצבוע לנו את החיים בקו מחשבה אחר, בהבעת דעה מפתיעה וחריגה. הם הסמן הקיצוני של החברה, לכל צד, ואוי ואבוי לחברה שבה התרבות מורכבת מפלקטים חסרי אג'נדה ומשמעות. כי כאלה יש לנו באמת בערימות. 

*   *   *

את אריאל זילבר יכול כל אדם לפסול באופן פרטני בגלל דעותיו. כך קרה בזמנו לחווה אלברשטיין שאיבדה מעריצים כששינתה את "חד גדיא" בימי האינתיפאדה הראשונה, וכך קורה גם לעמיר בניון בשנים האחרונות. אבל ברמה הממסדית - הרדיו, השלטונות - אין לאיש זכות לעשות זאת. נכון, חלק מדעותיו באמת היו לא לגיטימיות ברמת הגזענות ושנאת האחר, אבל הן לא פוסלות את כלל היצירה שלו. תפסלו שיר, תפסלו אלבום, אבל אל תמחקו קריירה שלמה של אדם. 

הציבור הישראלי מחבק אמנים שהיו מעורבים בשערוריות חמורות בהרבה. אריאל זילבר לא אמור לקבל פרס ישראל, הוא אמור לקבל פרס על יצירתו המוסיקלית מהארגון שמאגד את כלל המוסיקאים. תנו לנו, לכל ישראלי, את הקרדיט על ההפרדה שאנחנו מסוגלים לעשות בין יצירה של אדם לבין מחשבותיו ודעותיו. אנחנו לא זקוקים לאנשי אקו"ם שיזכירו לנו.  

ואם כבר מוחקים מישהו, יש ראויים לעשות זאת הרבה יותר מאחינועם ניני. זמרת נהדרת, מוערכת מאוד ברחבי העולם, אבל אוי לניסיון להשוות את תרומתה לתרבות הישראלית לתרומתו של זילבר. אתם מוזמנים לעבור כמעט בכל רחוב בישראל ולעשות משאל בסיסי על השירים המוכרים שלו ועל השירים המוכרים שלה. התוצאה ברוב המקרים תהיה 1:9 לחובש הכיפה המוחרם. כולל, אגב, בקיבוצי השומר הצעיר.

*   *   *                              

אם יש משהו שבכל זאת הצליחו לעשות השבוע באקו"ם הוא להזכיר עד כמה נפלאה היא יצירתו של אריאל זילבר, ועד כמה קל לשכוח לרגע את דעותיו החשוכות כשמגבירים את הווליום ומאזינים לו מסכם את כל הפרשה בשיר בן 30 שנה: "הנה ברוש, לבדו, מול אש ומים / הנה ברוש, לבדו, עד השמיים / ברוש, לבדו איתן / לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד...".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו