מכתבו המפתיע של בני בגין, המלמד שהשר לשעבר כלל לא הציג לפני הבדואים את תוכניתו (מתווה פראוור) להסדרת התיישבות הבדואים בנגב - מסיטה את תשומת הלב מהתוכנית עצמה למחוזות חשובים, אך משניים, וחבל שכך. אפילו היה המתווה מוצג לפני הבדואים, מדובר במסלול מוטעה וגרוע. בראש ובראשונה התוכנית גרועה, מכיוון שהיא מכירה בזיקה ההיסטורית של הבדואים לאדמות בנגב, ללא כל בסיס היסטורי. כמעט תמיד כשלו הבדואים בהוכחת בעלות על אדמות המחלוקת. כמעט תמיד הופרכו טענותיהם בבית המשפט. התוכנית מעניקה מתנות חינם לעבריינים שמספרים סיפורי סבתא על קושאנים ועל התיישבות של מאות בשנים, בעוד תצלומי אוויר ואפילו זיכרון לא מופלג באופן מיוחד של ותיקי הארץ מלמדים על מציאות שונה בתכלית.
התוכנית מספקת שוב לפוסט ציונים - שחושבים שהבדואים לא קיבלו די, אפילו לפי מתווה נדיב זה - הזדמנות לרכוב שוב על סוס המשוואה השקרית בין גזענות לבין "ייהוד הנגב והגליל", ולהעליל עלינו את עלילת הטיהור האתני, ולארגן קמפיין אנטי־ישראלי נוסף. חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, שקרע קבל עם ועולם את החלטת האו"ם שהשוותה בין הציונות לבין הגזענות, נהג כמתבקש. הציונות, שחלק ממנה נוגע לאופייה היהודי של המדינה וגם של אוכלוסייתה, אינה גזענית. מי שיטען אחרת יורה לעצמו כדור ברגל. אין סתירה בין ייהוד הנגב והגליל, שבחוגים מסוימים, פוסט ציוניים, אינו נחשב עוד לתקין פוליטית, לבין שוויון וזכויות למיעוט.
אבל בעיקר התוכנית גרועה, והדברים חייבים להיאמר, משום שהיא מעניקה בדיעבד הכשר לרפיסות ולחולשה ולרפיון שאחזו במדינת ישראל שנים ארוכות בכל הקשור למשילות ולאכיפת ריבונות. הנגב הפך לדרום הפרוע, כפי שחלקים ממזרח ירושלים הפכו למזרח הפרוע, וכפי שחלקים בשטח E-1 הכה חיוני בין ירושלים לבין מעלה אדומים, שם מונעת ארה"ב מישראל לבנות ליהודים, נתפסים כבר חודשים רבים על ידי בדואים, בדיוק באותו דפוס שהביא לתוהו ובוהו בנגב. גם משם המדינה נעלמה. מה שדרוש אפוא עתה אינו בירור אם מתווה בגין־פראוור הוצג או לא הוצג לפני הבדואים, אלא מדינה שתאכוף את חוקיה באופן שוויוני על כל אזרחיה, אפילו הם בדואים.
